האם האנושות מסוגלת להסיט ממסלולו אסטרואיד המכוון לכדור הארץ? כן. פגיעות קטלניות מאסטרואידים גדולים התרחשו בעברו של כדור הארץ, תוך שהם גורמים להשמדות המוניות. על מנת להגן על כדור הארץ שלנו מפגיעות עתידיות, בחנה אמש NASA מערכת הגנה פלנטרית חדשה באמצעות הטחתו של רכב החלל הרובוטי (DART - Double Asteroid Redirection Test) באסטרואיד דימורפוס, אסטרואיד קטן בגודל של כ 170 מטרים. כפי מוצג בסרטון, התהליך עבר בהצלחה. פגיעה מוקדמת מספיק, אפילו בידי רכב חלל קטן, יכולה להסיט אסטרואיד גדול, במידה שתספיק לכך שיחמיץ את כדור הארץ. בוידיאו קיטועי הזמן המוצג, נראה DART תחילה חולף על פני האסטרואיד הגדול יותר - דידימוס -  ולאחר מכן הולך ומתקרב אל עבר דימורפוס הקטן יותר. למרות שהוידיאו מסתיים בפתאומיות, עת DART התרסק, התצפיות למדידת שינויי המסלול של דימורפוס -- מרכבי חלל (אחרים) וטלסקופים -- רק החלו.

אורון, ענק הקרח עטור הטבעות נמצא במרכז תצלום האינפרא-אדום הקרוב, החד הזה - אשר תועד מטלסקופ החלל ג'יימס ווב. העולם המרוחק הבוהק באור קלוש הינו הפלנטה המרוחקת ביותר מהשמש, פי30 בקרוב ממרחקו של כדור הארץ. יחד עם זאת, מראה הרפאים הנשקף מתצלום ווב איכותי זה הינו כתוצאה מהמתאן האטמוספירי אשר בולע אור אינפרא-אדום. עננים בגובה רב, מעבר למרביתו של המתאן סופג הקרינה , ניכרים בתצלום ללא מאמץ. ירחו הגדול של אורון, טריטון, נראה בחלק השמאלי העליון של התצלום - בוהק במידה המפיקה חישורי דיפרקציה בעלי גאומטריה האופיינית ל-ווב. ציפוי החנקן קפוא של הירח מחזיר את אור השמש בעוצמה גדולה יותר מאשר אורון. שבעה מ 14 הירחים המוכרים של אורון (לרבות טריטון) נראים בתצלום. טבעותיו החיוורות של אורון נראות היטב בפורטריט פלנטרי-חללי חדש זה. פרטיה של מערכת הטבעות המורכבת נראים כאן לראשונה מאז שרכב החלל וויאג'ר 2 חלף בסמוך, באוגוסט 1989.

סלעים מסוג וונטיפקטס - אשר נתחדדו בידי רוחות - מכסים את המישור המשופע למרגלותיו של הר שארפ (הר חד), מכתש גייל, מאדים. מצלמת התורן של סייר המאדים לכדה את סדרת התמונות ששובצו דיגטלית יחדיו ביום המשימה ה3,415 של הסייר, אשר חל ב15 למרץ 2022 - מתעדת היטב את הסלעים שזכו לכינוי ״גבו של תנין״. במהלך מסעו של הסייר על גבי הסלעים הללו נגרם נזק לגלגלים, וכתוצאה מכך החליטו חברי הצוות של קיוריוסיטי לחזור לאחור ולתכנן מסלול טיפוס חילופי. קיוריוסיטי מטפס במעלה ההר המרכזי בן 5.5 הק״מ של מכתש גייל - מאז 2014. עודו מטפס, עלה בידי הגשש לחקור שכבות קרקע אשר עוצבו בידי מים על פניו של המאדים, לפני מיליארדי שנים.

בתחנת החלל - ניתן על פי רוב לצפות - רק בלילה. מנקודות תצפית רבות על פני כדור הארץ - נראית תחנת החלל הבינלאומית (ISS - International Space Station) - כנקודה בוהקת החוצה את שמי הלילה. ארועים אלה מתרחשים מיד לפני הזריחה או מיד לאחר השקיעה - עת אור השמש אותו היא מחזירה מגיע לעיני הצופים -- אך פעם שתחנת החלל נכנסת לצילו של כדור הארץ, היא הופכת בלתי נראית. ההזדמנות היחידה לצפות בתחנת החלל בשעות היום הינה כאשר היא חולפת במדוייק על פני השמש. החליפה היא כה מהירה  עד כי רק מצלמות בעלות חשיפה מאוד קצרה מסוגלות להקפיא את צדודיתה של תחנת החלל על רקע השמש. התצלום המוצג בוצע בדרך שכזו, בתזמונים מושלמים -- מוקדם יותר החודש מבייג׳ינג, סין. התצלום מורכב מסדרת חשיפות קצרות של תחנת החלל אשר שולבו יחד עם תצלומים איכותיים - אשר נערכו בסמוך - החושפים את הטקסטורה והפעילות של פני השמש. הפעילות השמשית כללה מספר התפרצויות הנראות סביב שולי השמש, יחד עם כתם שמש כהה, ושריגים הנראים מודגשים באדום על פני השמש.

האם אירנדל הינו הכוכב המרוחק ביותר שהתגלה אי פעם? ההתכנות המדעית לכך אובחנה לראשונה עת טלסקופ החלל האבל צפה בצביר גלקסיות עצום. דומה היה כי העידוש הגראביטציוני הנגרם על ידי הצביר מגדיל ומעוות גלקסיה מרוחקת. גלקסיה מעוותת זו - המצויה כה רחוק עד כי היא בעלת הסחה לאדום 6.2 - נראית בתצלום דלעיל כמחרוזת ארוכה אדמדמה, עת ״החרוזים״ על גבי המחרוזת הינם ככל הנראה - צבירי כוכבים. מידת ההגדלה של עדשת צביר הגלקסיות - ביחס לאובייקטים המצויים בקוו הראיה - יכולה להגיע כדי כמה אלפים. בצומת שבין קו הגלקסיה לקו ההגדלה המירבית - מצוי ״חרוז״ אשר הממצאים ביחס אליו תומכים בהשערה כי מדובר בכוכב בוהק בודד ביקום הקדום - אשר זכה לשם אירנדל. המחקרים הבאים ביחס לכוכב כוללים תצפיות נוספות מהאבל, על מנת לאתר שינויים בעוצמת ההארה של אירנדל - יחד עם, ככל הנראה, תצפיות מטלסקופ החלל החדש - ג׳יימס ווב - מיד לכשיהפוך פעיל, בהמשך השנה. אירנדל מצוי במרחק גדול יותר מאשר כל כוכב יציב מוכר -- למרות שהכוכב המתפוצץ אשר אחראי להתפרצות הגאמא GRB 090423 היה בעל הסחה לאדום של 8.2.

כדור הארץ שלנו - אינו במנוחה. כדור הארץ מקיף את השמש. השמש עצמה, מקיפה את מרכז גלקסיית שביל החלב. גלקסיית שביל החלב מקיפה את מרכז הכובד של קבוצת הגלקסיות המקומית. קבוצת הגלקסיות המקומית ״נופלת״ אל עבר צביר הגלקסיות ווירגו. אבל גם אם נסכם את מהירויותיהן של כל התנועות היחסיות הללו - תהיה התוצאה נמוכה בהשוואה לתנועת כל הגופים הללו במשולב - ביחס לקרינת הרקע הקוסמית במיקרו גל (CMBR). בתצלום השמיים המלאים המוצג, אשר תועד בידי הלוויין קובי COBE ב1993, אור בגלי מיקרו - מימיו הראשונים של הייקום - נראה בצד אחד של השמים מוסח לכחול, ועל כן חם יותר, עת אור מיקרו גל בצידם ההפוך של השמים - נראה מוסח לאדום ועל כן קר יותר. מהתצלום ניתן להסיק שהקבוצה המקומית נעה במהירות של כ600 ק״מ לשניה ביחס לקרינה הבראשיתית. מהירות גבוהה שכזו היוותה הפתעה, ועדיין מהווה חידה בלתי מפוענחת. מדוע אנחנו נעים כה מהר?. מה יש שם?.

מהו הכוכב הקרוב, המסוכן ביותר ? הרבה מעריכים שזהו הכוכב אטא קארינה, מערכת בינארית במסה של כ פי 100 מזו של השמש, המצויה במרחק של כ 10,000 שנות אור מכדור הארץ, בלבד.  אטא קארינה הינו פצצה מתקתקת, המכוונת להתפוצץ כסופר-נובה בעוד מספר מליוני שנים בלבד, ולשטוף את כדור הארץ בקרני גאמא קטלניות. הכוכב עבר התפרצות ידועה לשמצה במהלך העשור של 1840, עת הוא הפך לכוכב הבוהק ביותר בשמי חצי הכדור הדרומי, עד שדעך לאנונימיות בתוך מספר עשורים. הכוכב לא הושמד אלא הוסתר בידי מבנה סמיך מתפשט, בעל שתי אונות, הקרוי הומונוקולוס - המקיף כעת את המערכת הבינארית. מחקר הממוקד בסילונים אלה מספק רמזים פורנזיים באשר להתפוצצות. תצפיות מלווייני נאס״א מאפשרות הדמיה תלת מימדית של הרסיסים, בכל הספקטרום - מאינפרא-אדום, דרך אור נראה ואולטרא-סגול ועד לקליפת החומר הלוהט החיצונית כדי ממליון מעלות, הנראית בגליX בלבד.

מה מתרחש במרכזה של הגלקסיה שלנו? קשה לענות על השאלה בעזרת טלסקופים אופטיים שכן אור נראה נחסם בידי האבק הבינכוכבי. בתדרי אור אחרים דוגמת רדיו, ניתן לצפות במרכז הגלקסיה ולזהותו כאתר פעיל ומעניין. התצלום המוצג הינו ההדמיה האחרונה של מרכז שביל החלב שלנו, אשר בוצעה באמצעות מערך 64 צלחות הרדיו - MeerKAT אשר בדרום אפריקה. התצלום המשתרע על פני כ2 מעלות (פי ארבע מגודלו הזוויתי של הירח המלא), מרשים במידת העומק, הפרטים וההיקף המתועד. הרבה מקורות ידועים מוצגים בפרטים חדים, עת להרבה מהם הקידומת Sgr, מכיוון שמרכז הגלקסיה מצוי בכיוון קבוצת הכוכבים קשת. במרכז התצלום - Sgr A - ביתו של החור השחור הסופרמאסיבי שבמרכז הגלקסיה. מקורות אחרים המופיעים בתצלום, לרבות הקשת (The Arc) מיד משמאלו של  Sgr A, אינם מובנים היטב. מצפה MeerKAT מתוכנן לבצע חיפושים אחר קרינת רדיו מאטומי מימן ניטרליים ביקום הצעיר כמו גם אחר הבזקי רדיו מרוחקים וקצרים.

מארה אוריינטלה - הימה המזרחית בלטינית - הינה מהמאפיינים הויזואליים הבולטים של הירח. הימה, אחד מהמכתשים הגדולים הצעירים ביותר של הירח, קשה מאוד לתצפית מכדור הארץ. יחד עם זאת, בעיתוי המתאים מבחינת זוויות הראיה, ניתן לאתר את הימה המזרחית בחלקו העליון, המרכזי, של מראה טלסקופי זה - מוקטנת במידה בולטת, לאורכו של הקצה הירחי המערבי. המעגלים בעלי המרכז המשותף סביב המכתש שקוטרו כ 1000 ק״מ - הינם גלים על פני קרום הירח אשר נוצרו כתוצאה מפגיעת אסטרואיד לפני כ3 מיליארד שנים. יותר קל להבחין בהם בתצלום ישיר של האזור. באשר לשאלה מדוע ״הימה המזרחית״ של הירח מצויה בקצהו המערבי?, כרוך ההסבר בכך שהשם ניתן לפני 1961, עת בה ההחלטה המקובלת באשר לסימון כיווני המזרח והמערב על פני הירח - התהפכה.

גרם השמיים המרוחק ביותר, בו ניתן עדיין לצפות בעין בלתי מזויינת - הינו M31, הגלקסיה הגדולה באנדרומדה. אפילו במרחק של כ2.5 מליון שנות אור, ניתן לצפות בגלקסיה עצומת מימדים זו - מעל 200,000 שנות אור קוטרה - ללא ציוד עזר, כעננה ערפילית חיוורת בקבוצת אנדרומדה. לעומת זאת, ההדמיה הטלסקופית המרהיבה המוצגת כאן - החושפת ליבה בוהקת צהובה, נתיבי אבק מסתלסלים כהים, וזרועות ספיראליות נרחבות, מנוקדות צבירי כוכבים כחולים וערפיליות אדומות - משלבת מידע שנאסף בידי טלסקופ החלל האבל, יחד עם תצלומים מהטלסקופים הקרקעיים סובארו ומייהאל. בתוך 5 מיליארד שנים (בלבד...), התצפית בגלקסיה אנדרומדה תהיה קלה יותר -- שכן היא תשתרע ככל הנראה על פני כל שמי הלילה -- טרם שתתמזג עם גלקסיית שביל החלב שלנו. 

מה מראהו של השביט לאונרד, במבט מקרוב? למרות שאינינו יכולים להגיע אליו, הדמיה של השביט, על חלקיו השונים, אפילו מבעד לטלסקופ קטן - מאפשרת לקבל מושג ראוי. כפי שניתן להסיק מהשם: זנבו היוני של השביט מורכב מגז אשר עבר יינון מרכיבי האולטרא-סגול באור השמש, ונהדף בידי רוח השמש. רוח השמש משתנה תדיר, מפוסלת בידי השדה המגנטי המורכב והדינמי של השמש. המבנה המורכב של זנב השביט נוצר עקב צרוף ההשפעות של רוח השמש המשתנה יחד עם סילוני גז הניתזים מליבת השביט. בעקבות הרוח, ניתן לזהות כי הזנב פונה הלאה מן השמש, תוך שמראהו הגלי משתנה עם הזמן. הגוון הכחול בזנב היוני הינו תוצאה של מולקולות פחמן חד-חמצני המשתלבות מחדש, עת הגוון הירקרק בהילה הסובבת את ראשו של השביט נוצר כתוצאה מכמות לא גדולה של מולקולות פחמן דו-אטומי המשתלבות מחדש. מולקולות הפחמן הדו-אטומי מושמדות בידי קרינת השמש תוך כ50 שעות -- ולכן הזוהר הירקרק אינו מגיע לכל אורכו של הזנב היוני. התצלום המוצג תועד ב 2 לינואר, ממצפה סיידינג ספרינג שבאוסטרליה. השביט לאונרד, הנגיש כעת לתצפית בעיקר מחצי הכדור הדרומי הקיף את השמש, והוא מצוי כעת במסלול שיוביל אותו אל מחוץ למערכת השמש.

מה קרה לירח זה של שבתאי? מאומה -- ירחו של שבתאי ריאה מוסתר בחלקו מאחורי טבעותיו של שבתאי. ב2010 ביצע רכב החלל קאסיני - אשר הקיף באותה עת את שבתאי - את התצלום צר הזווית המביט אל עבר הטבעות הכי מפורסמות של מערכת השמש. ניתן לזהות בברור את טבעת F בחלק החיצוני, ואת הטבעות הרחבות בהרבה - A ו B -  בחלק הפנימי. למרות שהירח ג׳נוס נראה מרחף מעל הטבעות, למעשה הוא מצוי הרחק מאחור. ג׳נוס הינו אחד מהירחים הקטנים של שבתאי, בקוטר של כ180 ק״מ בלבד. הלאה משם מצוי הירח המצולק במכתשים והגדול בהרבה - ריאה - בקוטר של כ1500 ק״מ. חלקו העליון של ריאה נראה מבעד לטבעות. לאחר יותר מעשור של חקירה וגילוי, הגיעה רכב החלל קאסיני ב2017 לקצה מיכל הדלק, והוא הופנה לחדירה אל תוככי האטמוספירה של שבתאי, מקום בו הוא מעל לכל ספק - הותך.

מה והיכן הם האובאלים הגדולים האלה? אלו סערות המסתחררות על פניו של צדק, כפי שתועדו בחודש האחרון בידי רכב החלל של נאס״א - ג׳ונו. כעיקרון, עננים גבוהים יותר הם בעלי צבעים בהירים יותר, והעננים הבהירים ביותר נראים כנקודות על פני האובאל התחתון. בקוטר של כ50 ק״מ האחת - מעט מטעה לקרוא לעננים אלה: ״נקודות״ או ״קטנות״. ניתן לקבל אינדיקציה לגובהם מן העובדה שהם מטילים צל על האובאל המסתחרר שמתחתם. התצלום מוצג עובד על מנת להעצים את הצבעוניות והקונטרסט. אובאלים גדולים משתרעים על פני כ1000 ק״מ, משקפים על פי רוב אזורי לחץ גבוה, ומאפייניהם נותרים בעינם משך שנים. האובאל הגדול ביותר על פניו של צדק הינו הכתם האדום הגדול, אשר מוכר לאנושות כבר כמה מאות שנים. חקירת דינמיקת העננים על פני צדק באמצעות ההדמיות של ג׳ונו, מאפשרת הבנה משופרת של הוריקנים וטייפונים מסוכנים על פני כדור הארץ.

יש טלסקופ גדול חדש בחלל: טלסקופ החלל על שם ג׳יימס ווב (James Webb Space Telescope - JWST). הטלסקופ הינו לא רק בעל מראה הגדולה פי 5 בשטחה מזו של האבל, אלא שהוא גם רואה טוב יותר באזור האינפרא-אדום. התצלום המוצג מתעד את JWST גבוה מעל כדור הארץ, מיד לאחר שנפרד מהשלב העליון של רקטת האריאן 5, אשר שוגרה אמש מגיניאה הצרפתית. במהלך החודש הקרוב ינוע JWST אל עבר נקודת הלגראנג׳ ארץ-שמש L2, בה הוא יקיף את השמש יחד עם כדור הארץ. במהלך חמשת חודשי המסע, יפרוש JWST את המראה המשובצת שלו, כמו גם מערך של מכשור מדעי משוכלל -- ויבדוק אותם. אם הכל יעבור כשורה JWST יחל לבחון גלקסיות בקצה היקום, כמו גם פלנטות המקיפות שמשות ברחבי גלקסיית שביל החלב שלנו החל מקיץ 2022.

זנבו של שביט משתרע לרוחבו של שדה ראיה טלסקופי בן 3 מעלות, אשר תועד תחת שמיים חשוכים בנמיביה, ב21 לדצמבר. השביט לאונרד (C/2021 A1) עבר התפרצות והפך בימים האחרונים לשביט הבוהק ביותר של השנה, עד כדי נראות בעין בלתי מצויידת. משקפת תסייע לאיתור קל יותר של השביט, באופק המערבי הנמוך, מיד לאחר השקיעה. התצלום החד חושף פרטים, לרבות הילת השביט בעלת הגוון הירקרק, והאינטראקציה בין זנב היונים של השביט והשדות המגנטיים של רוח השמש. לאחר שחלף בנקודה הקרובה ביותר לכדור הארץ, ב12 לדצמבר, ובנקודה הקרובה ביותר לנגה, ב18 לדצמבר, מתקרב השביט לאונרד לפריהליון - הנקודה הקרובה ביותר במסלולו, אל השמש - ב3 לינואר. עקב הופעתו המרהיבה בלילות האחרונים של דצמבר, זכה השביט גם לכינוי שביט חג המולד 2021.

האם צפיתם אי פעם בצביר הפליאדות? אפילו אם כן, קרוב לוודאי שלא זכיתם לכך באיכות, חדות וגודל - כבתצלום המוצג. צביר הפליאדות הינו ככל הנראה הצביר המפורסם ביותר, כאשר בכוכבים הבוהקים שלו ניתן לצפות אפילו מתוככי עיר בעלת זיהום אור משמעותי. יחד עם זאת, בחשיפה ארוכה ממקום חשוך, ענני האבק המקיפים את צביר הפליאדות נחשפים בבהירות. התצלום המוצג, אשר תועד מפלורידה, ארה״ב, כולל פיסת שמיים במימדים של מספר פעמים גודלו של הירח המלא. צביר הפליאדות - המכונה גם שבע האחיות, ומסומן באופן רשמי כ M45 - שוכן במרחק של כ400 שנות אור בכיוון קבוצת הכוכבים שור. אגדה נפוצה היא שאחד הכוכבים הבוהקים בצביר התעמעם מאז שהצביר זכה לשמו, וכתוצאה מכך רק 6 מ״האחיות״ הכוכביות נראות בעין בלתי מצויידת. למעשה, מספר כוכבי הפליאדות הנראה יכול להיות - יותר או פחות - מ7, בתלות במידת החשיכה הסביבתית כמו גם באיכות הראיה של הצופה.

הנה מגיע שביט לאונרד. השביט C/2021 A1 המכונה לאונרד נתגלה ככתם חיוור במהלך ינואר 2021 כאשר הוא היה מעבר למסלולו של מאדים -- אך צפוי כי כדור הקרח, משיל המרכיבים, העצום, יגיע אל חלקי מערכת השמש הפנימיים, ויחלוף בסמוך לכדור הארץ ונגה בדצמבר, טרם שימשיך ויחלוף סביב השמש בראשית ינואר 2022. למרות שמן המפורסמות הוא, שקשה מאוד לבצע תחזיות מהימנות באשר לשביטים, קיימות הערכות ששביט לאונרד ימשיך ויתבהר עד כדי נראות בעין בלתי מצויידת, בדצמבר. שביט לאונרד כבר תועד לפני למעלה משבוע עם הילה ירקרקה וזנב אבק מוארך. התצלום המוצג בוצע מהשמיים החשוכים שמעל הרי הסיירה המזרחיים, בסמוך לאגם ג׳ון בקליפורניה, ארה״ב. בסמוך למעברו הקרוב לכדור הארץ, באמצע דצמבר, צפוי השביט לעבור מנראות בחצי הכדור הצפוני, לזה הדרומי.

מדוע הגלקסיה הקרובה יותר אינה יוצרת אפקט של עידוש גראביטציוני על רעותה המצוייה ברקע? האמת שהיא אכן יוצרת אפקט שכזה, אך מכיוון שהן כה סמוכות זו לזו, ההסחה הזוויתית שנוצרת עקב כך, קטנה מגודלן הזוויתי של הגלקסיות עצמן. התצלום המוצג של NGC 3314, אשר תועד בידי טלסקופ החלל האבל, חושף שתי גלקסיות ספיראליות המצויות על פני אותו קוו ראיה מכדור הארץ. הספיראלית הקרובה יותר, NGC 3314a נראית כאשר פניה אלינו במידה כמעט מושלמת, עת מבנה השבשבת שלה מרוצף צבירי כוכבים בוהקים צעירים. הבוהק של הגלקסייה המרוחקת יותר NGC 3314b, מספק רקע המאפשר להבחין גם במבנה הספיראלי של נתיבי האבק הבינכוכבי של הגלקסיה החזיתית. שתי הגלקסיות מצויות בקצהו של צביר הגלקסיות הידרה, המצוי במרחק של כ200 מליון שנות אור. קל יותר להבחין בעיוותים גראביטציוניים, כאשר הגלקסיה המעדשת קטנה ומרוחקת יותר. במקרים כאלה, גלקסיית הרקע יכולה אפילו להתעוות עד כדי טבעת סביב המעדשת. יתכן ובעתיד - עם שיפור כלי התצפית - נוכל אף לצפות בהבזקי עידוש גראביטציוני מהירים כתוצאה מכוכבים בגלקסיה הקדמית, המגבירים לפרקי זמן קצרים את עוצמת האור המגיעה מכוכבים בגלקסיית הרקע.

קבוצת הכוכבים הצפונית הקטנה טריאנגולום, מהווה בית ל M33, הגלקסיה המרהיבה הנראית בתצלום כאשר פניה אל קוו הראיה שלנו. הכינויים הפופולריים שלה כוללים בין השאר: גלקסיית השבשבת, וגם פשוט: גלקסיית הטריאנגולום. M33 הינה בקוטר של מעל 50,000 שנות אור, שלישית בגודלה בין חברי הקבוצה המקומית, אחרי אנדרומדה ושביל החלב שלנו. M33 המצויה במרחק של כ3 מליון שנות אור משביל החלב, נחשבת ללוויין של גלקסיית אנדרומדה, והאסטרונומים בשתי גלקסיות אלה זוכים וודאי למראות מרהיבים של מערכות הספיראלות - האחת של רעותה. באשר למראה מכדור הארץ, חושפת הדמיה חדה זו את צבירי הכוכבים הכחולים של M33 ואת אזורי יצירת הכוכבים הוורדרדים לאורך זרועותיה - הספיראליות במידה מתונה - של הגלקסיה. NGC 604 האזור יוצר הכוכבים הבוהק, נראה כאן בסמוך ״לשעה 4״  בהתייחס למרכז הגלקסיה. בדומה לM31, אוכלוסיית הכוכבים המשתנים המדודה היטב של M33 הופכת את הספיראלה הסמוכה הזו לשלב קוסמי חשוב במסגרת בניית סולם סקאלות המרחק של היקום. 

יש מי שמדמה את האובייקט לעינו של חתול. יש מי שמדמה אותו לקונכיה עצומת מימדים. אך למעשה זוהי אחת הערפיליות הפלנטריות היותר בוהקות והיותר נחקרות. ערפילית פלנטרית הינה גז שנהדף משלב סיום החיים - הקצר אך המרהיב - של כוכב דמוי השמש. הכוכב הגווע המרכזי של הערפילית יצר ככל הנראה את הקליפות הקונצנטריות על ידי השלת השכבות החיצוניות שהרכיבו אותו - בסדרה של עוויתות. תהליך היצירה של המבנה הפנימי המורכב והמרהיב - מהווה עדיין נושא למחקר פעיל. התצלום המוצג מורכב מהדמיות - מחודדות דיגיטלית - אשר בוצעו על ידי טלסקופ החלל האבל, בשילוב הדמיות קרינת X שבוצעו על ידי מצפה הכוכבים צ׳אנדרה. הפסל החללי המיוחד משתרע על פני יותר מחצי שנת אור. עת האנושות מביטה אל עין החתול, לא מן הנמנע שהיא צופה בגורל הצפוי לשמש שלנו, אשר עתידה להגיע לשלב הערפילית הפלנטרית בתוך כ... 5 מיליארד שנים.

צפינו בסופר הנובה כבר 3 פעמים -- מתי נזכה לראותה ברביעית? כאשר כוכב מרוחק מתפוצץ בארוע סופר נובה אנחנו ברי מזל לצפות בכך אפילו פעם בודדת. במקרה של AT2016jka הדברים היו שונים משום שהכוכב המתפוצץ ניצב מאחורי מרכזו של צביר גלקסיות (MACS J10138). השוואה בין תמונות של טלסקופ החלל האבל חשפה את העובדה שצפינו בסופר הנובה 3 פעמים. סופר הנובה מסומנת בעיגולים ב3 אזורים בחלקו התחתון של התצלום מ2016. במסגרת הימנית, אשר תעדה את הגלקסיה ב2019, אותם עיגולים נראים ריקים משום שדמות סופר הנובה בשלושתם - דעכה. הדמיות ממוחשבות של העידוש מצביר הגלקסיות מנבאות כי אנחנו צפויים לראות דמות רביעית של אותה סופר נובה במעגל המסומן בחלק הימני העליון של המסגרת. אך יש אי וודאות באשר לעיתוי. המודלים היותר טובים חוזים כי הדבר יתרחש ב2037, הערכה זו כרוכה באי וודאות של כשנתיים - עקב אי וודאות באשר להרכב המסה של הצביר והסטוריית שינויי הבהירות של הפיצוץ הכוכבי. מצויידים בתחזיות משופרות ומעקב נחוש, תושבי כדור הארץ 16 שנים מהיום יוכלו אולי ללכוד דמות נוספת זו -- וללמוד יותר, בו-זמנית,  הן על צבירי גלקסיות והן על סופר נובות.

האם היקום שלנו רדוף? זה בהחלט יכול להראות כך, אם לשפוט על פי המראה של מפת חומר אפל זו. המשיכה הגראביטציונית של חומר בלתי נראה, אפל, הינה ההסבר העיקרי לכך שגלקסיות מסתחררות במהירות כה גבוהה, לכך שגלקסיות מקיפות צבירי גלקסיות במהירות כה גבוהה, לכך שעדשות גראביטציונית מסיחות קרני אור בעוצמה כה גדולה, ולכך שהחומר הנראה מפולג באופן בו הוא מפולג - הן ביקום המקומי והן בקרינת הרקע הקוסמית. התצלום המוצג - מתצוגת החלל בפלנטריום היידן של מוזיאון הטבע האמריקאי - משקף עד כמה נוכח החומר האפל בכל חלקי היקום שלנו. בתצלום, שנוצר בידי הדמייה ממוחשבת עתירת פרטים, נראים (בגוונים כהים) שריגים מורכבים של חומר אפל משתרעים על פני היקום כקורי עכביש, עת צברים נדירים של החומר הבריוני המוכר צבועים בכתום. הדמיות אלה נהנות ממתאם סטטיסטי טוב עם תצפיות אסטרונומיות . העלילה הופכת נפתלת יותר עם התובנה שהחומר האפל - על אף שלא פוענח עדיין - אינו מקור הגראביטציה המוזר ביותר ביקום. כבוד זה נופל בחלקה של האנרגיה האפלה, מקור אחיד יותר של כוח דחיה גראביטציונית, אשר דומה כי בתקופתנו אנו הפך למרכיב הדומיננטי בתהליך ההתפשטות של היקום כולו.

מרחק 700 שנות אור בלבד מכדור הארץ, בכיוון קבוצת הכוכבים אקווריוס, כוכב דמוי השמש - גווע. אלפי השנים האחרונות בחייו הובילו ליצירת האובייקט המוכר לנו כערפילית ההליקס (NGC 7293), דוגמה קרובה (ועל כן כזו שנחקרה היטב) של ערפילית פלנטרית, המאפיינת את השלב הסופי באבולוציה כוכבית.  סך כולל של 90 שעות חשיפה הוקדשו ליצירת מראה נרחב זה של הערפילית. צרוף של מידע צר סרט מקווי פליטה של אטומי מימן - באדום, ואטומי חמצן - בגווני כחול-ירוק, חושף באיכות יוצאת דופן את חלקי ההליקס הפנימיים, הבוהקים יותר, המשתרעים על פני כ3 שנות אור. הנקודה הלבנה במרכז הערפילית הינה הכוכב המרכזי הלוהט של הערפילית. התובנות המעודכנות באשר להליקס - אשר במבט ראשון נדמית פשוטה - מזהות כי היא בעלת מבנה גאומטרי מורכב במידה מפתיעה.

כמובן שאתם לא מתקשים לראות את תבנית הצבעים הדו-ממימדית, אך האם עולה בידיכם להביט עמוק יותר? ספירת כתמי הצבע בתצלום יכולה לבסס את ההשערה שכמות המידע המירבית אותה ניתן להביע באמצעותם הינה 60 (במאוזן) כפול 50 (במאונך) כפול 256 (כמות הצבעים האפשריים) = 768,000. יחד עם זאת, על פי העיקרון ההולגרפי - אשר לא הוכח עדיין - המידע הכלול במשטח הדו-מימדי זהה לזה המצוי בחלל תלת-מימדי ״העטוף״ במשטח הדו-מימדי. העיקרון ההולגרפי כרוך ברעיון שיחידת אורך פלנק, האורך בו תופעות קוונטיות הופכות - בהקשרי גראביטציה - דומיננטיות  בהשוואה לאלו הקלאסיות, הינו צלע אחת של משטח הנושא ביט אינפורמציה יחיד. גבול זה נוסח לראשונה ב1993, בידי הפיזיקאי ג׳רארד ט-הופט. ניתן להסיק את הגבול מספקולציות, הנדמות בלתי קשורות, באשר לכך שהאינפורמציה המוכלת בחור שחור אינה נקבעת על פי הנפח התחום באופק הארועים שלו, אלא על פי שטחו של אופק הארועים. הכינוי ״הולוגרפי״ נובע מהאנלוגיה להולוגרמות המקודדות מידע חזותי תלת-מימדי על גבי משטח דו-מימדי. היזהרו, יש מי שיטען שהוא רואה בציור לא רק 768,000 ביטים של אינפורמציה -- ואפילו לא 3000^256 ביטים של פרמוטציות -- אלא ספל תה תלת מימדי.

מתי הופך הקו המפריד יום ולילה - אנכי? היום. היום הינו יום השיוויון, העיתוי בו אורך והיום ואורך הלילה מצויים - בקרוב הטוב ביותר - בשיוויון. ביום השיוויון קו התיחום בין היום ללילה הופך אנכי ומחבר בין הקטבים הצפוני-והדרומי. וידיאו קיטועי הזמן המוצג מדגים זאת תוך הצגת שנה שלמה על פני כדור הארץ, במהלך 12 שניות. הלוויין מטאו-סאט 9 תעד הדמיות איפרא-אדום אלה של כדור הארץ, ממסלולו הגיאו-סינכרוני, כל יום באותה השעה. הוידיאו החל ביום השיוויון של ספטמבר 2010, עת קו התיחום היה אנכי. ככל שכדור הארץ עשה במסלולו סביב לשמש, השתנה קו התיחום כך שחצי הכדור הצפוני זכה לפחות אור מהשמש - וכתוצאה מכך הגיע החורף לחצי הכדור הצפוני. ככל שהתקדמה השנה, הגיע יום השיוויון של מרץ 2011 ותועד בערך במחצית הוידיאו, עת קו התיחום נוטה לכיוון ההפוך וגורם לחורף בחצי הכדור הדרומי -- וקיץ בצפוני. השנה שתועדה מסתיימת עם הופעתו המחודשת של קו התיחום הכרוך ביום השיוויון של ספטמבר - ובכך הסתיימה עוד אחת ממיליארדי ההקפות אותן - ביצע בעבר וצפוי להמשיך לבצע בעתיד - כדור הארץ סביב השמש. 

היכן על פני כדור הארץ מתרחשים ציקלונים ? תופעות מזג האוויר הנקראות הוריקן באוקינוס האטלנטי וטייפון באוקינוס השקט - בתקופה שבין 1985 ל 2005 - מתועדות במפה למעלה. מהמפה ניתן ללמוד שציקלונים מתרחשים על פי רוב מעל מים, מה ״שעושה שכל״ משום שהליכי ההתאיידות של מים חמים - מזין אותם באנרגיה. כמו כן ניתן לראות שהציקלונים לעולם אינם חוצים את קוו המשווה, ונדיר שהם קרבים אליו, משום שכח קוריאוליס מתאפס בקוו המשווה והציקלונים זקוקים לכח כמקור הנעה סיבובי. כח קוריאוליס גורם לציקלונים לנוע במסלול קשתי המתעקל הלאה מקוו המשווה. למרות שמגמות ארוכות טווח עודן מוקד למחקר פעיל, יש ראיות המעידות כי העוצמה הממוצעת של הוריקנים בצפון האוקינוס האטלנטי - גדלה במהלך 30 השנים האחרונות, והתחזיות מורות כי מגמת התעצמות זו צפויה להמשך.

הירח וכדור הארץ צולמו רק לעתים נדירות יחדיו. אחת מההזדמנויות היותר מרהיבות בהן זה התרחש היתה לפני כ30 שנה, עת רכב החלל גלילאו חלף - בדרכו לצדק - בסמוך למערכת הפלנטרית ״הביתית״ שלנו. עודו חולף בנתיב המצוי כ15 פעמים המרחק שבין כדור הארץ לירח - צפה גלילאו בלוויין הטבעי היחיד שלנו חולף על פני עולם הבית שלנו. הווידיאו המוצג משלב 52 תצלומים הסטוריים שצבעיהם חודדו. למרות שהירח נראה קטן בהשוואה לכדור הארץ, לאף פלנטה אחרת במערכת השמש אין לוויין טבעי במימדים יחסיים כה גדולים. השמש, המצויה הרחק מימין האירה כמחצית מכל אחד מהכדורים, וחשפה את העננים הלבנים, האוקינוסים הכחולים, והיבשות הכהות - של כדור הארץ המסתחרר על צירו.

מהי הדרך הטובה ביותר לצפות במטר מטאורים? שאלה זו הופכת אקטואלית יותר ויותר לקראת סוף השבוע, עת מטר המטאורים השנתי הפרסאידים מגיע לשיאו. אחד המרכיבים החשובים הינו שמיים חשוכים, כפי שמודגם בתצלום המשולב ממטר הפרסאידים של השנה שעברה. ניתן לראות הרבה יותר מטאורים חיוורים בחלק השמאלי של התצלום - אשר תועד באזור מאוד חשוך בסלובקיה, מאשר בחלקו הימני - אשר תועד באזור חשוך במידה מתונה ברפובליקה הצ׳כית. גלקסיית שביל החלב הניראית כנתיב החוצה את השמים מגשרת בין שני חלקי התצלום המתואמים, עת הרדיאנט (נקודת הנדמית כמקור המטאורים) נראה בברור משמאל, בקבוצת הכוכבים פרסאוס. לסיכום, הרבה מטאורים חיוורים חומקים מן העין בגלל תאורה סביבתית. זיהום האור מצמצם את אזורי השמים החשוכים על פני כדור הארץ, למרות שיש דרכים יעילות ולא יקרות להלחם בתופעה.

פלוטו יותר צבעוני מכפי שיש בידינו לראות. הדמיות צבע ברזולוציה גבוהה של הפלנטה הננסית המפורסמת ביותר של מערכת השמש שלנו, תועדו בידי רכב החלל הרובוטי ניו-הורייזונס, עת חלף ביולי 2015 בסמוך לפלנטה. ההדמיות שולבו דיגיטלית ליצירת המראה מועצם הצבעים, של הפלנטה בעל פני השטח הצעירים באופן בלתי צפוי. התוצאה הצבעונית המוצגת הינה לא רק בעלת ערכים אסתטיים, אלא גם שימושית מדעית - עת פני שטח בעלי הרכב כימי שונה, ניכרים במראם השונה. לדוגמה, ניכר כי האזור הבהיר בעל צורת הלב - טומבאו רג׳יו - בחלק הימני התחתון - מורכב משני אזורים הנבדלים זה מזה גאולוגית. החלק השמאלי - ספוטניק פלניטיה - גם נראה חלק במידה חריגה. ניו-הוריזונס המשיכה בדרכה לאחר המפגש עם פלוטו, חלפה ביעף בסמוך לאסטרואיד ארוקות ב2019 והיא בעלת מהירות מספקת על מנת להמלט ממערכת השמש שלנו - לחלוטין.

היכן מתחיל החלל? למטרות טיסה לחלל, יש שיאמרו, בקו קרמן, המוגדר כעת בגובה של 100 ק״מ. אחרים יציבו את התיחום בגובה של 80 ק״מ. אין בנמצא מאפיין פיזי המסמן את סף האטמוספירה ותחילתו של החלל. למעשה, קו קרמן מצוי בסמוך לנקודת המעבר בין המזוספירה העליונה לתרמוספירה התחתונה. מראה קייצי חריג בקצה העליון של המזוספירה, בגובה של כ80 ק״מ,  הינם עננים בעלי נוכחות ויזואלית בלילה ( Noctilucent Clouds), המוכרים גם כענני קטבים מזוסקופיים. חגורות של זוהר קוטב צפוני (ודרומי) הנוצרות בידי חלקיקים אנרגטיים המעוררים אטומים בתרמוספירה יכולות להשתרע בגבהים בין 80 ק״מ ועד ליותר מ 600 ק״מ. התצלום המוצג, אשר בוצע מתא הטייס בעת מעוף בגובה של 10 ק״מ - תחום התעופה הסטרטוספירית - מתעד זוהר קוטב ועננים מתחת לשמיים עטורי כוכבים, תוך מבט אל עבר האופק של כדור הארץ וסיפו של החלל.

דמיינו שאתם יכולים לראות, בנפרד, כל אחד מצבעי הטבעת? כמו גם את אלה של הכוכבים הסובבים אותה. יש טכנולוגיה המאפשרת לבצע זאת. התצלום דלעיל מציג את ערפילית הטבעת (M57) והכוכבים הסמוכים אליה מבעד לטכנולוגיה שכזו: רשת עקיפה דמויית מנסרה. ערפילית הטבעת נראית מספר פעמים מצומצם בלבד משום שהיא מפיצה אור רק בצבעים ספציפיים. הבוהקים שבצבעים הינם אדום - מימן, וכחול - חמצן, הנראים בסמוך זה לזה - משמאל למרכז התצלום. הדמות מימין למרכז - הינה הדמות המוכרת המורכבת משילוב הצבעים. כוכבים, מאידך, פולטים אור במרבית חלקי הספקטרום הנראה. הצבעים הללו, משתרעים על טווח כמעט רציף -- וזו הסיבה מדוע בתצלום הם נראים לצד קווים צבעוניים. יש ערך מדעי בשבירת האור המגיע מגרמי שמיים למרכיביו וניתן ללמוד מכך על היסודות המרכיבים את גרם השמיים, כמה מהר הוא נע, ומה מרחקו.

כיצד נראית גלקסיית אנדרומדה באור אולטרא-סגול? ההדמיה מתאפיינת בנוכחות דומיננטית של כוכבים צעירים כחולים המקיפים את ליבתה. אנדרומדה, המוכרת גם כM31 מצויה במרחק של כ2.5 מליון שנות אור - ממש מעבר לפינה, ככל הנוגע לגלקסיות גדולות. 11 הדמיות במלוא שדה הראיה של טלסקופ החלל להדמיית אבולוציית גלקסיות של נאס״א (Galaxy Evolution Explorer - GALEX) נדרשו ב2003, להפקת פורטרייט מרהיב זה של הגלקסיה הספיראלית המשתרעת על פני כ 230,000 שנות אור, באולטרא-סגול. על אף שזרועותיה הספיראליות מהוות נוכחות בולטת בהדמיות באור נראה, באולטרא-סגול נראות זרועותיה של אנדרומדה יותר כטבעות. הטבעות הינן מוקד פעיל של יצירת כוכבים, והפרשנות המקובלת בהקשרן היא כי יש בכך עדות למפגש בין אנדרומדה ושכנתה, הגלקסיה האליפטית הקטנה יותר M32, לפני יותר מ-200 מליון שנה. גלקסיית אנדרומדה יחד עם גלקסיית שביל החלב שלנו, הדומה במימדיה, הינן החברות המאסיביות ביותר בקבוצת הגלקסיות המקומית והן צפויות להתנגש זו עם זו בעוד מספר מליארדי שנים -- יתכן שבעיתוי בו האטמוספירה של השמש תתפשט במידה שתעטוף את כדור הארץ.

מה מתרחש כאשר חור שחור משמיד כוכב נויטרונים? ניתוח הנתונים מורה כי זה היה סוג הארוע אשר תועד בינואר 2020 במצפי גלי הגראביטציה LIGO וVirgo ואשר סומן GW200115. סימולציית המחשב המוצגת נוצרה על מנת לשפר את ההבנה באשר לארוע החריג. הוידיאו מתחיל עת החור השחור (בעל פי 6 ממסת השמש בקרוב) וכוכב הנויטרונים (בעל 1.5 פעמים מסת השמש לערך) מקיפים זה את זה, תוך פליטה גדלה והולכת של קרינה גראביטציונית. התבנית הציורית של גלי הגראביטציה מוצגת בכחול. זוג הכוכבים מסתחרר במהירות גדלה והולכת בספיראלה מתכנסת עד שכוכב הנויטרונים נבלע כליל בידי החור השחור. אור מועט יחסית נפלט מהארוע מכיוון שכוכב הנויטרונים לא התפרק במהלך ההתנגשות -- מה שתואם את העובדה שלא נתגלה גרם שמיים אופטי התואם לארוע. החור השחור שנוצר כתוצאה מהתהליך מהדהד לזמן קצר, וכאשר ההדהוד גווע, כך גם גלי הגראביטציה הנפלטים. משך וידיאו של 30 שניות נראה קצר, אך למעשה זהו משך של כ-פי 1000 יותר - מארוע המיזוג שהתרחש בפועל.

כיצד יראה מעוף לתוככי ערפילית אוריון? הויזואליזציה הדינמית, המרגשת, מבוססת על מידע אסטרונומי אמיתי אשר שובץ לכדי הדמיה בטכנולוגיות וידיאו מתקדמות. המבט הקרוב והאישי אל ״התינוקיה״ הכוכבית המפורסמת בה אנו רגילים לצפות ממרחק של כ1,500 שנות אור, ממודלת דיגיטלית על בסיס מידע אינפרא-אדום מטלסקופ החלל שפיצר. הפרספקטיבה נעה לאורכו של עמק ברוחב של למעלה משנת אור, בתוככי הענן המולקולרי העצום. העמק של אוריון מסתיים בגומחה אשר נחצבה בידי הרוחות האנרגטיות והקרינה הנפלטות מהכוכבים המרכזיים והמאסיביים של צביר הטרפזיום. ערפילית אוריון המלאה משתרעת על פני כ40 שנות אור והיא ממוקמת באותה זרוע של הגלקסיה שלנו - כשל השמש.

המבנה המפואר של הגלקסיה הספיראלית מסיה 99 נראה מלכותי בקנה מידה קוסמי. הדמית פורטרייט הגלקסיה אשר עובדה לאחרונה לכדי הדימוי המוצג, מתעדת יותר מ70,000 שנות אור מקוטרה של M99. ההדמיה החדה הינה שילוב של אולטרא-סגול, אור נראה, ואינפרא-אדום - כפי שנקלט בידי טלסקופ החלל האבל. הגלקסיה הנראית עם פניה לכיוון קוו הראיה, מצויה במרחק של כ50 מליון שנות אור בכיוון קבוצת שערות שולמית, חברה בצביר הגלקסיות בתולה. הגלקסיה המוכרת גם כ NGC 4254 עברה ככל הנראה מפגש קרוב עם חברה נוספת בצביר בתולה, כפי שניתן להסיק מהמבנה המוגדר היטב של הזרועות הספיראליות הכחלחלות של זרועותיה.

ביממת מאדים ה46 (ה6 באפריל 2021) סייר המאדים Perseverance הושיט זרוע רובוטית לפנים וביצע את הסלפי הראשון שלו על פני המאדים. מצלמת WATSON , שבקצה הזרוע, תוכננה לבצע תקריבים של פני השטח והסלעים של מאדים, ולא תעוד חטוף של חברים ופרצופים מחייכים. שבועות של תכנון ועבודת צוות נדרשו על מנת לתכנת סדרת תנועות מצלמה וחשיפות מורכבות כך שיתאפשר ללכוד את Perseverance וסביבתו. 62 החשיפות שנוצרו בתהליך שובצו לכדי פסיפס פרטני, ויצרו את אחד מהסלפים המורכבים ביותר מאז ומעולם. במהדורה זו של הסלפי, מצלמת התורן של הסייר ומיכשור הסופר-קאם, מביטים אל עבר WATSON וקצה הזרוע המתוחה של הסייר. ההליקופטר אינג׳ניואיטי נראה במרחק של כ4 מטרים מהסייר.

כיצד נוצרים סילונים במהלך ההתהוות של כוכב? איש אינו יודע בוודאות, אבל הדמיות חדשות של מערכת הכוכבים הצעירה HD 163296 מטילות אור חשוב על השאלה. הכוכב המרכזי מצוי עדיין בעיצומו של תהליך ההתהוות אבל ניכר שהוא כבר מוקף דיסקה מסתחררת וסילון הנהדף כלפי חוץ. הדמיית גלי רדיו שבוצעה בידי מערך הגלים המילימטרים הגדול במדבר אטקמה בצ׳ילה ( Atacama Large Millimeter Array - ALMA) חושפת את הדיסקה, הנראית עם מרווחים אשר נוצרו ככל הנראה כתוצאה מכוח המשיכה של הפלנטות המאוד צעירות. הסילון, אשר תועד באור נראה באמצעות ״הטלסקופ הגדול מאוד״ (Very Large Telescope - VLT) המצוי גם הוא בצ׳ילה, מורכב מגז - בעיקר מימן - הנהדף במהירות ממרכז הדיסקה. המערכת משתרעת על פני מאות יחידות אסטרונומיות (יחידה אסטרונומית - המרחק בין כדור הארץ לשמש). פרטי התצפיות הללו מנותחים כעת באופן מעמיק, כחלק ממאמץ לבסס את את ההשערות שהסילונים נוצרים ומעוצבים, לפחות באופן חלקי, בידי שדות מגנטיים של הדיסקה המסתחררת. 

יש סייר חדש על המאדים. סייר המאדים הסיני ״זורונג״ נחת על הפלנטה האדומה במחצית מאי, כחלק ממשימת Tianwen-1. מאדים בסינית פרושו פלנטת האש, ובאופן הולם נבחר השם ״זורונג״ שפרושו המקורב במיתולוגיה הסינית הינו אל האש. זורונג נחת בחלקו הצפוני של מישור אוטופיה, מכתש הפגיעה הגדול ביותר במערכת השמש, ואזור אשר על פי דיווחים קודמים מכיל כמות גדולה של קרח מתחת לפני השטח. זורונג נושא עימו, כחלק ממערך רחב של מכשירים מדעיים,  ראדאר חודר קרקע שיכול לגלות קרח בעומקים של עד 100 מטרים. זורונג, הדומה במימדיו למכונית, מצולם כאן לצד בסיס הנחיתה שלו. התצלום בוצע בעזרת מצלמה אשר הופעלה מרחוק לאחר שהוצבה בידי הסייר עצמו. זורונג מתוכנן לפעול 90 ימים במסגרתם הוא צפוי לחקור את הגאולוגיה, האדמה והאטמוספירה של המאדים, במישור אוטופיה. 

מה אתם רואים בענניו של צדק? מנקודת מבט בסקלה הגדולה ביותר, ממסלול הקפי, ניתן לזהות על פני צדק רצועות מתחלפות, בהירות-אדמדמות-חומות. אזורים של גז עולה, בעיקר מימן והליום, מסתחררים על פי רוב סביב אזורי לחץ גבוה. לחילופין, חגורת גז יורדת המסתחררת על פי רוב סביב אזורי לחץ נמוך - בדומה לציקלונים והוריקנים בכדור הארץ. חגורות סערה יכולות ליצור אובאלים לבנים מאריכי ימים, כמו גם כתמים אדומים מוארכים. החללית הרובוטית של נאס״א, ג׳ונו, לכדה את מרבית העננים המוצגים במהלך 2017, במסגרת המעבר הקרוב (לפניו של צדק) השישי שלה. ג׳ונו מקיפה את צדק במסלול אליפטי מוארך, בן כחודשיים. אך ניתן לשער שלא העננים הם אלה המושכים את עיניכם לתצלום המוצג - אלא דווקא התבנית בה הם ערוכים. הפנים הנשקפים, אשר זכו לשם החיבה Jovey McJupiterFace , נשארו בתצורה יציבה משך מספר שבועות, עד שענני סערה שכנים סחררו אותם הלאה. ג׳ונו השלימה עד כה כ33 הקפות של צדק ואמש בצעה מעבר קרוב לגנימד, הירח הגדול ביותר של מערכת השמש שלנו.

איזה גוף שמיימי עונד את ערפילית המחרוזת? ראשית, ניתוח הנתונים מעיד כי המחרוזת הינה ערפילית פלנטרית, ענן גז הנפלט מכוכב בשלבי חייו האחרונים. כמו כן, מה שנראה כמו יהלומים המשובצים במחרוזת - הינם למעשה אזורים נקודתיים בוהקים של גז לוהט. במרכזה של ערפילית המחרוזת מצויים ככל הנראה זוג כוכבים המסתחררים האחד סביב רעהו כל כך בסמיכות עד כי הם חולקים אטמוספירה ונראים ככוכב יחיד. התצלום המוצג, תועד בידי טלסקופ החלל האבל. סילוני הגז הבוהק בגוון אדום, בחלק השמאלי העליון והימני התחתון הינם תוצאה של סילונים הנפלטים מהמרכז. העיתוי והאופן המדוייק בו נוצרו הסילונים מהווה עדיין מוקד למחקר פעיל. ערפילית המחרוזת הינה בת כ5,000 שנים והיא משתרעת על פני כ 5 שנות אור. ניתן לצפות בערפילית בעזרת טלסקופ גדול בכיוון קבוצת קשת.

מדוע פולריס נקרא כוכב הצפון? ראשית, פולריס הינו הכוכב הבוהק המצוי בסמוך לקוו העולה מחלקו הצפוני של ציר סחרור של כדור הארץ. כתוצאה מכך, במהלך הסחרור העצמי של כדור הארץ, נראה כאילו שאר הכוכבים מקיפים את כוכב הצפון, עת הוא עצמו נשאר באותו כיוון -- מה שהופך אותו לכוכב הצפון. מכיוון שאין אף כוכב בוהק הסמוך לחלקו הדרומי של ציר הסחרור, אין בנמצא כעת - כוכב דרום. לפני אלפי שנים, הצביע ציר הסחרור העצמי של כדור הארץ בכיוון אחר. באותה עת ווגה היה כוכב הצפון. על אף שפולריס אינו הכוכב הבוהק בשמים, קל לאתרו משום שהוא מצוי בהמשכם של שניים מכוכבי העגלה הגדולה. התצלום - שבמרכזו פולריס - משתרע על פני כ8 מעלות משמי הלילה, והוא עובד דיגיטלית להחלשת עוצמתם של הנראית של הכוכבים הסובבים והדגשת הגז והאבק הקלושים - המוכרים כ-ערפילית המשולבת החיוורת (IFN - Integrated Faint Nebula) . פני השטח של פולריס הקפאיד פועמים באיטיות, וגורמים לעוצמת התאורה של הכוכב להשתנות במהלך מספר ימים.

מהו אופן הסיור המחקרי הטוב ביותר במאדים ? יתכן ואין דרך יחידה בעלת יתרונות מוחלטים, אך דרך חדשה שהודגמה ממש בימים אלה טומנת בחובה הבטחה גדולה: טיסה. טיסה ממונעת תאפשר זיהוי אתרים מעניינים כמועמדים לבחינה יותר מעמיקה, תוך סריקת אזורים נרחבים. אמש, הדגים הליקופטר קטן בשם אינג׳ניואיטי,  לראשונה, טיסה ממונעת על המאדים. בוידיאו המוצג אשר צולם בידי סייר המאדים Perseverance, נראה אינג׳יניואיטי בתחילה נייח על אדמת המאדים. לאחר מספר שניות, מתחילים הלהבים הגדולים שלו להסתחרר, וכמה שניות לאחר מכן מתחוללת הסטוריה - עת אינג׳ניואיטי ממריא, מרחף כמה שניות ואז נוחת חזרה בבטחה. ניסויים נוספים לבחינת היכולות חסרות התקדים של אינג׳ניואיטי מתוכננים לחודשים הקרובים. טיסה יכולה לשמש את האנושות - במהלך העשורים הבאים - לסיורים מחקריים לא רק על פני המאדים, אלא גם על פני ירחו של שבתאי טיטאן.

הגלקסיה האליפטית הבוהקת מסיה 87 (M87) הינה ביתו של החור השחור הסופרמאסיבי אשר תועד בידי טלסקופ אופק הארועים, בתצלום הראשון בהיסטוריה - של חור שחור. M87 המצויה במרחק של כ 55 מליון שנות אור, חברה עצומת מימדים בצביר הגלקסיות בתולה, מוצגת בתצלום אינפרא-אדום זה אשר תועד בידי טלסקופ החלל שפיצר - בגווני כחול. למרות ש M87 נראית כערפילית חסרת פרטים, לכד שפיצר את פרטיהם של סילונים יחסותיים המנשבים ממרכזה של הגלקסיה. הסילונים, הנראים במקטע המוגדל המשולב בתצלום, משתרעים על פני אלפי שנות אור. הסילון הבוהק יותר, הנראה מימין, פונה אלינו וקרוב יחסית לקוו הראיה שלנו. בצד הנגדי, ההלם הנוצר כתוצאה מהסילון - הבלתי נראה לככשעצמו - מתרחק מאיתנו ומאיר את קשת החומר החיוורת. בתצלום המשובץ למטה מימין, נראה תצלום החור השחור ההסטורי בקונטקסט ההולם, במרכזה של הגלקסיה הענקית והסילונים היחסותיים. מראה החור השחור הסופרמאסיבי יחד עם החומר המסתחרר סביבו במסעו פנימה, הינו הרבה מעבר ליכולת ההבחנה של שפיצר אך הוא מקור האנרגיה העצום ההודף את הסילונים היחסותיים ממרכזה של גלקסיית M87  הפעילה.

פלא שמיימי זה, השוכן, מוקף בכוכבי כלב הציד, בסמוך לדובה הגדולה נתגלה ב1781 בידי אסטרונום המטר הצרפתי פייר מאשיין. בהמשך נוספה הגלקסיה לקטלוג של עמיתו וחברו צ׳ארלס מסייה כפריט M106. תצפיות טלסקופיות מודרניות חשפו כי זהו אי-יקום - גלקסיה ספיראלית בקוטר של כ30 אלף שנות אור, מרחק של כ21 מליון שנות אור בלבד מעבר לכוכבי שביל החלב. פורטרייט גלקטי מהמם זה, המבוסס על מידע מטלסקופי חובבים יחד עם מקצועיים, חושף ליבה בוהקת, צבירי כוכבים צעירים וכחולים, ואזורי לידת כוכבים אדמדמים הנפרשים לאורך הזרועות הספיראליות. הפורטרייט גם חושף סילוני גז מימן לוהט אדמדם. מסגרת הצילום כוללת גם לא מעט גלקסיות רקע, לרבות NGC 4248 בחלק התחתון מימין. M106 המוכרת גם כ NGC 4258, הינה דוגמה קרובה לגלקסיית אקטיבית מסוג סייפרט, והיא פולטת קרינה בכל חלקי הספקטרום מרדיו ועד קרני X. גלקסיות אקטיביות מוזנות אנרגטית בידי חומר הנופל אל תוככי חור שחור מרכזי מאסיבי.

רחפן המאדים אינג׳ניואיטי, כל ארבעת רגליו על הקרקע, תועד כאן ביום המאדים ה39 של המשימה ב 30 מרץ, מונח מתחת לכרסו של הסייר Perseverance. המראה מגובה הסמוך לפני השטח מורכב מפסיפס של  הדמיות אשר בוצעו ממצלמת WATSON המותקנת על הזרוע הרובוטית של הסייר SHERLOC. הרחפן במרכז התצלום תלוי מרחק סנטימטרים בודדים מפני השטח. עקבותיו של הסייר נפרשים אל האופק עת ברקע, מרחק של כ2 ק״מ,  נראים שוליו של מכתש ג׳זרו. אינג׳ניואיטי השוקל כ1.8 ק״ג על כדור הארץ, שוקל כ0.68 ק״ג על המאדים. להבי הרוטור שלו משתרעים על פני כ1.2 מטרים ישאו אותו אל טיסת הניסוי הממונעת הראשונה על פני פלנטה אחרת, תוך השענות על אטמוספירת מאדים הדלילה, כ1 אחוז מצפיפות האטמוספירה בכדור הארץ. הטיסה צפויה לא לפני היממה המאדימית ה48 (8 באפריל).

במלותיו המפורסמות של קארל סאגאן ״אם אתה רוצה לייצר סילונים מחור שחור, אתה חייב תחילה לייצר שדות מגנטיים״. התצלום המוצג משקף את כיוון הספין (הקיטוב) של גלי הרדיו. הקיטוב נוצר כתוצאה מהשדות המגנטיים העזים הסובבים את החור השחור הסופר-מאסיבי בליבת הגלקסיה האליפטית M87. גלי הרדיו נצפו באמצעות טלסקופ אופק הארועים (EHT - Event Horizon Telescope), המשלב נתונים מרדיו-טלסקופים הפזורים בכל העולם. מבנה הקיטוב, אשר מופה באמצעות קווי זרימה כתוצאה מעיבוד ממוחשב, הוצבו על גבי תצלום החור השחור המפורסם אשר נחשף לראשונה ב2019. המבנה התלת מימדי המלא של השדה המגנטי הינו מורכב. ניתוח ראשוני מלמד שחלקים מהשדה מקיפים את החור השחור יחד עם החומר הנאסף סביבו, כפי שהיה צפוי. יחד עם זאת, רכיב נוסף של השדה, דומה כי משתרע בניצב והלאה מהחור השחור. רכיב זה עשוי להסביר כיצד חומר הנופל אל תוככי החור השחור, משוגר במקום זאת אל הסילון של M87.

מה נראה אילו יכולנו לעמוד על פניו של ״כוכב הלכת״ נוגה? בתצלום למעלה מוצג המראה מוונרה 14, נחתת רובוטית סובייטית אשר צנחה למטה מבעד למעטה האסטמוספירה הצפוף של נוגה במרץ 1982. הנוף הצחיח אליו נחשפה כולל סלעים שטוחים, מישורי אדמה ריקים עצומים, ושמים נטולי מאפיינים הנראים מעל אזור Phoebe הסמוך לקוו המשווה של נוגה. משמאל ניתן לראות את מודד חדירות הקרקע של רכב החלל, עת הפריט הלבן מימין הינו חלק מכיסוי עדשה אשר הוסר והושלך. רכב החלל המוקשח וונרה שרד משך כשעה בתנאי הקיצון של הפלנטה:  טמפרטורות של כ450 מעלות צלסיוס ולחץ אטמוספרי של כ-פי 75 מאשר על פני כדור הארץ. למרות שהמידע מוונרה 14 שוגר חזרה לפני כמעט 40 שנה, העיבוד הדיגיטלי לשיבוץ חלקי התצלום הבלתי רגילים אותם תעדה וונרה - ממשיך בימינו אלה. ניתוח עדכני של מדידות אינפרא-אדום אשר בוצעו בידי מקפת סוכנות החלל האירופית וונוס-אקספרס מעיד כי יתכן וכעת בנוגה מצויים הרי געש פעילים.

כיצד תשמע צליפה של לייזר? אין צורך להיוועץ במומחים על מנת לענות, פשוט האזינו להקלטה האקוסטית הראשונה של צליפת לייזר על פני המאדים. ב2 למרץ יום המאדים (Sol) ה12 של משימת Perseverance מכשיר הסופר-קאם הממוקם בראש תורן - צלף כ30 פעם באמצעות לייזר, על פניו של סלע המכונה ״מאז״ המצוי במרחק של כ3.1 מטרים. המקרופון של המכשיר תעד את מקצב צליפות הלייזר העדין. גלי הלם התפשטו באטמוספירת המאדים הדלילה, עת פיסות סלע זעירות, המתאיידות כתוצאה מפגיעת הלייזר, אחראיות לקולות הפיצפוץ. קולות המספקים רמזים באשר להרכב הסלע. תקריב הסופר-קאם המוצג מתעד אזור על פני הסלע בגודל של כ6 ס״מ. ״מאז״ בשפת הנאווג׳ו פרושו מאדים.

האם זהו מאובן? מבט על התצלומים האחרונים אותם שלח סייר המאדים החדש, דומה למסע חיפושי אוצר, עת התהילה יכולה להגיע לאדם הראשון שיזהה סלע שהוא למעשה עצם מאובנת, או סלע עליו מוטבעת צלליתו של צמח עתיק, או כל עדות אחרת לקיומם של חיים בעברו של מאדים. יחד עם זאת, למרות שאין לשלול את האפשרות הדרמטית לגילוי שלד מאובן, מרבית הביולוגים ״החוץ ארציים״ (Exobiologists) מעריכים שיותר סביר שמערכות האנליזה הכימיות של Perseverance תגלנה עדויות ביוכימיות להמצאותם של חיים קדומים מיקרוסקופיים חד-תאיים. סיבה מרכזית היא שהתפתחותם של חיים רב-תאיים דורשת הרבה יותר חמצן מאשר אי פעם היה נוכח על גבי המאדים. אך גם לאחר שמשקללים הערכה זו, איש אינו מצוייד בבטחון מוחלט בהקשר זה, וכולכם מוזמנים להגדיל דיגיטלית כל תצלום המגיע מהסייר -- לרבות תצלום 360 המעלות שלמעלה, המתעד את הסביבה המקיפה את אתר הנחיתה במכתש ג׳זרו. למרות שמדעני סוכנות החלל האמריקאית חוקרים את התצלומים בעצמם -- ככל שאתם מזהים ממצא חריג - אנא העלו אותו לרשתות החברתיות. אם אכן הממצא שלכם ימצא מסקרן במיוחד, מדעית, סביר כי המידע על כך יגיע לסוכנות החלל. 

כוכבים, שזה מקרוב נולדו, מצויים בהליכי היווצרות בערפילית הנשר. תוך התכווצות גראביטציונית, עודם משובצים בעמודי הגז הצפוף והאבק - הודפת הקרינה העזה הנפלטת מהכוכבים הצעירים והבוהקים ומלהיטה - את החומר שסביבם. התצלום אשר תועד טלסקופ החלל האבל באינפרא-אדום קרוב, מאפשר להביט מבעד למרבית האבק הצפוף אשר אוטם את העמודים למעבר אור נראה. המבנים העצומים - שנות אור בגודלם וזכו לכינוי ״יסודות הבריאה״. ערפילית הנשר, המצויה בזיקה לצביר הכוכבים הפתוח M16, שוכנת במרחק של כ6,500 שנות אור. ערפילית הנשר הינה מטרת תצפית קלה מבעד לטלסקופי חובבים, באזור עשיר בערפיליות בכיוון קבוצת הכוכבים זנבו של הנחש.

אתם יכולים לאתר את מאדים בשמי הלילה יחסית בקלות. הפלנטה האדומה, בימים אלה ביתו של סייר המאדים Perseverance, נודדת בתקופה זו בקבוצת שור, קרוב בשמי הלילה לשבע האחיות של קבוצת הכוכבים הפליאדות (כימה בעברית). התצלום רחב השדה והעמוק המוצג למעלה,  לכד את מאדים יום לאחר שחלף בנקודה הקרובה ביותר לצביר הפליאדות, ב3 למרץ. מאדים הינו האובייקט הצהבהב הבוהק מיד מתחת למרכז התצלום מרחק 3 מעלות בלבד מצביר הכוכבים הכחול והיפה. אלדברן, המתחרה במאדים בצבעו ובעוצמתו, הינו כוכב האלפא של קבוצת שור. הכוכב הענק האדום מצוי בסמוך לחלק השמאלי התחתון של התצלום, כוכב חזיתי בולט בקוו הראיה אל צביר ההאידות המרוחק יותר. הערפילית האפילה והמאובקת ממעל, חיוורת מכדי להראות בעיניים בלתי מצויידות, שוכנת לאורכו של הענן המולקולרי של פרסאוס, עם הבוהק האדום הבולט של NGC 1499, ערפילית קליפורניה, בחלק הימני העליון.

כיצד נראית נחיתה על המאדים? על מנת לשפר את ניטור תפקודן של המערכות השונות המעורבות בתהליכי הכניסה לאטמוספירה, ההנמכה והנחיתה - של גשש המאדים Perseverance בשבוע שעבר, הותקנו בחלקים שונים של המתקן - מצלמות עם יכולות ווידיאו, והמידע שתועד הגיע כעת לכדור הארץ. הווידיאו בן 3.5 הדקות המוצג מתחיל עם פתיחתו של המצנח העצום, המאט במידה דרמטית את מהירותו של רכב החלל בכניסתו לאטמוספירה של מאדים. בשלב הבא, נראה מגן החום נפרד מהרכב ומתרחק. ככל ש Perseverance מנמיך, גדלה נוכחותו של מאדים בתצלומים ופני השטח נראים ברמת פרטים גדלה והולכת. בסמוך לדקה 2 של הווידיאו, משוחרר המצנח וPerseverance עובר לנחיתה הנתמכת ברקטות. בסמוך לאחר מכן מנוף הרקיע נכנס לפעולה, מניח את Perseverance ברכות על הקרקע, והודף את עצמו הלאה משם. סייר החלל הרובוטי Perseverance יחל כעת בחקר מכתש ג׳זרו, בין השאר בחיפוש אחר סימני חיים שאולי התקיימו בעבר של הפלנטה השכנה לכדור הארץ.

כמה קשה לנחות בבטחה על מאדים? כנראה שמאוד קשה: מספר הנסיונות שכשל גדול ממספר הנסיונות שהצליח. בחמישי הקרוב - יתרחש הנסיון הבא. הקושי העיקרי נובע מכך שאטמוספירת מאדים צפופה מכדי שאפשר יהיה להתעלם ממנה -- התעלמות, מעמידה את רכב החלל בסכנת התכה. מאידך - האטמוספירה דלילה מכדי לאפשר השענות על מצנחים בלבד -- בחירה שכזו מעמידה את רכב החלל בסכנת התרסקות. על כן, כפי שניתן לראות בסרטון המוצג, יאבד רכב החלל חלק גדול ממהירותו בעזרת מצנח עצום, לאחר מכן יעבור להאטה בעזרת רקטות, ולסיום - בהנחה שהכל עובר בשלום - מנוף אווירי מרחף ינמיך את רכב החלל במימדי מכונית, Perseverance בעזרת חבלים - באיטיות אל פני השטח. התהליך נשמע מורכב במידה לא סבירה אך שיטה זו בדיוק נוסתה כבר בהצלחה ב2012 - עת סייר המאדים קיוריוסיטי הוצב על פני המאדים. התהלך המלא מהכניסה לאטמוספירה ועד להתייצבות על הקרקע אורך כ7 דקות, כאשר כל שלב ושלב מתוזמן ומנוהל בידי מחשב החללית. המרחק לכדור הארץ אינו מאפשר תקשורת אינטראקטיבית מהירה. במהלך שבע הדקות הללו - כל שבני האנוש על הקרקע יוכלו לעשות, יהיה להמתין לדיווח כי הנחיתה עלתה יפה. בשבוע שעבר, רכב החלל ״תקווה״ של איחוד האמיריות הגיע למאדים והשתלב בהצלחה במסלול הקפי יציב סביב המאדים. יום למחרת הצטרפה אליו משימת החלל הסינית טיאנוון-1, אשר ככל הנראה תתארגן להנחתת סייר המאדים אותו היא נושאת בנקודת זמן כלשהי במהלך החודשים הקרובים.

מדוע כוכבים מהבהבים? האשם נעוץ באטמוספירה שלנו, עת כיסי אוויר בטמפרטורה שונה מהממוצע, בתנועה מתמדת, מעוותים את מהלך קרני האור מאובייקטים אסטרונומיים מרוחקים. מערבולות אטמוספיריות מהוות אתגר לאסטרונומים משום שהן מערפלות את דמויות האובייקטים הנחקרים. הטלסקופ בתצלום, המהווה חלק ממתחם מצפה הכוכבים הארופאי הדרומי (ESO - European Southern Observatory) פראנל, מצוייד בארבעה לייזרים על מנת להלחם בתופעה. הלייזרים מכויילים לצבע המתאים לעירור אטומי נתרן אשר נשרו ממטאורים חולפים ברום האטמוספירה. נקודות נתרן בוהקות אלה משמשות ככוכבים מלאכותיים אשר הבהובם מאובחן מיידית ומשמש לכיולה של מראה גמישה שחלקיה נעים בקצב של מאות פעמים בשניה, לתיקון התנודות האטמוספריות וכתוצאה מכך - לחידוד התמונה. שיטות התיקון הינן תחום מחקר פעיל ומתפתח והן מאפשרות במקרים מסויימים תעוד של תצלומים ברמה המקבילה לזו של טלסקופ החלל האבל - מהקרקע. ספין-אוף מעניין של שיטה זו יושם לפיתוחו של כלי אבחון ברפואת עיניים - המשמש להשגת תצלומים חדים במיוחד של הרשתית.

בשישי האחרון לפני 50 שנה, נחת רכב הנחיתה הירחי של אפולו 14 - אנטרס - על הירח. לקראת סיום השהיה על הירח ביצע האסטרונאוט אד מיטשל סדרת תצלומים של משטח הירח מבעד לחלון רכב הנחיתה. התצלומים שובצו לכדי הפסיפס המוצג בידי אריק ג׳ונס עורך הג׳ורנל ״פני הירח מאפולו״. המראה המתועד צופה לכיוון צפון מערב, אל עבר רמות פרה מאורו, לאחר שהאסטרונאוטים השלימו את המסע הרגלי השני והאחרון שלהם על פני הירח. עגלת הציוד, מריצה בעלת שני גלגלים המשמשת להובלת ציוד ודגימות, בולטת במרכז התצלום. בסמוך לאופק, במרכז התצלום, יש סלע ברוחב של כ1.5 מטרים הקרוי סלע הצב. במכתש שטוח, מעט לפני הסלע, ניתן לראות את ידיתו הלבנה של פטיש דגימות, אשר לכשעצמו נעוץ באדמת המכתש, לאחר שנזרק לשם בהטלה ספורטיבית בידי האסטרונאוט מיטשל. עמיתו חוקר הירח של מיטשל - האמריקאי הראשון בחלל אלן שפרד - אילתר מקל גולף וחבט בשני כדורי גולף. אחד מהכדורים נראה (במאמץ) כנקודה לבנה בסמוך לפטיש הדגימות של מיטשל.

סלעים מהחלל פוגעים בכדור הארץ ברמה יומית. יחד עם זאת, ככל שהסלע גדול יותר, תדירות הפגיעות יורדת. קילוגרמים של אבק חודרים ברמה יומית. חלקיקי האבק היותר גדולים מופיעים תחילה כמטאור בוהק. סלעים במימדי בייסבול, כמו גם כדורי קרח, חולפי מבעד לאטמוספירה שלנו ברמה יומית - אך רובם מתאיידים במהרה ללא הותיר זכר. סיכון משמעותי נשקף מסלעים בגודל של כ 100 מטרים, הפוגעים בכדור הארץ אחת ל1000 שנים. אובייקט במימדים אלה, הפוגע באוקיינוס, יכול לגרום לצונאמי בעל פוטנציאל הרס אפילו של חופים רחוקים. התנגשות עם אסטרואיד מאסיבי יותר, במימדים של 1ק״מ, הינה ארוע נדיר יותר המתרחש אחת למליוני שנים, אך פוטנציאל ההרס שלו הוא בעל מימדים גלובליים. הרבה מהאסטרואידים חומקים מגילוי. האסטרואיד הנראה בתצלום המוצג כנתיב כחול ארוך התגלה במקרה באמצעות טלסקופ החלל האבל, ב1998. התנגשות עם אסטרואיד גדול שכזה לא תשפיע כמעט על מסלולו של כדור הארץ, אך תגרום להצפת האמוספירה באבק אשר ישנה את האקלים על כדור הארץ. אחת התוצאות הצפויות הינה הכחדה גלובלית של מרבית צורות החיים, כזו שתגמד את ההכחדה אותה אנו חווים כעת.

כמה רחוק מגיעים קווי שדה מגנטיים אנכיים של גלקסיות ספיראליות? אסטרונומים ערים לקיומם של שדות מגנטיים, בחלק מהגלקסיות הספיראליות, מזה שנים. יחד זאת, מש״מערך הרדיו הגדול מאוד״ (Very Large Array - VLA) המופעל בידי הNRAO (אותו מתקן אשר זכה לתהודה ציבורית במסגרת הסרט Contact) שודרג ב2011, נתגלה באופן בלתי צפוי ששדות אלה יכולים להשתרע במאונך לדיסקת הגלקסיה מרחק כמה אלפי שנות אור. התצלום המוצג של הגלקסיה NGC 5775 הנראית מצידה החד, ואשר תועדה במסגרת סקר (Continuum Halos in Nearby Galaxies -  CHANG-ES) חשף גם קווי שדה מגנטי מחודדים אשר ככל הנראה נפוצים בגלקסיות ספיראליות. באופן אנלוגי לשבבי ברזל סביב מגנט, עוקבת הקרינה מאלקטרונים סביב קווי השדה המגנטי הגלקטיים, במהירות הקרובה למהירות האור. מתאר קווי השדה המגנטיים המתועד בתצלום זה של הVLA משקף זאת. תצלום האור הנראה אשר בוצע באמצעות טלסקופ החלל האבל חושף אזורי לידת כוכבים בוורוד. דומה כי רוחות מאזורים אלה מסייעות ביצירת השדות המגנטיים הגלקטיים המרהיבים והנרחבים הללו.

מה מתרחש בערפילית הקליע? צביר גלקסיות מאסיבי זה (IE 0657-558) אחראי לעיוותי עידוש גראביטציוני של גלקסיות הרקע עם מאפיינים אשר נחשבו עד לאחרונה כעדות משמעותית התומכת בהשערה שהצביר מכיל חומר אפל. ניתוח אלטרנטיבי של הנתונים, יחד עם זאת, מצביע על חלופה פחות פופולרית -- גראביטציה מתוקנת -- ככזו היכולה להסביר את דינמיקת הצביר ללא חומר אפל, כמו גם לספק תרחיש היווצרות סביר יותר. שתי ההיפותיזות המדעיות מצויות בתחרות להציע הסבר לממצאים התצפיתיים: חומר בלתי נראה כנגד גראביטציה מתוקנת. הקרב דרמטי במיוחד משום שדוגמה חדה התומכת בהיפותיזת החומר האפל תנפץ את הפשטות של ההצעות לתיקון תורת הגראביטציה. ההדמיה משולבת הקול נוצרה מחיבור מידע שנאסף בידי האבל/צ׳אנדרה/מגלן, עת אדום מסמן קרני X הנפלטים מגז לוהט, וכחול מסמן את החומר האפל אשר הוסח על פי המשוער ממקומו המקורי. ההדמיה הקולית מייצרת טונים נמוכים לייצוג חומר אפל, טונים בינוניים לייצוג אור נראה, וטונים גבוהים לייצוג קרני X. הקרב על פרשנות התצפיות באשר לצביר הקליע צפוי להמשך ככל שממשיכים להצטבר תצפיות נוספות, הדמיות מחשב וניתוחים.

זה קורה !. שבתאי וצדק, מאוד בקרוב, יראו כמעט בדיוק באותה נקודה. בצרוף מקרים, בלילה הארוך בשנה, בחצי הכדור הצפוני, והיום הארוך בשנה - בדרומי -- המפגש הגדול שחיכינו לו - מתרחש. בתוך 6 ימים יהיו צדק ושבתאי צמודים זה לזה -- כמידי 20 שנה. אך הפעם מדובר במפגש חריג -- בו הפלנטות תראנה קרובות במידה שלא נראתה מאז 1623 - כדי מרחק זוויתי של 1/10 המעלה -- משמעותית פחות מקוטרו הזוויתי של הירח המלא. בימים הקרובים יחלוף בסמוך גם ירח חרמשי ויספק הזדמנות ציורית ראשונית לתצלומים איקוניים. האילוסטרציה המוצגת מתארת את תהליך ההתקרבות בין הפלנטות במעהלך נובמבר ודצמבר, על רקע האלפים הצרפתיים. 

השובל החוצה את השמים הינו עדות לקפסולה החוזרת מאסטרואיד. הקפסולה המכילה סלעים קטנים ואבק מפני השטח של האסטרואיד-סמוך-הארץ  (NEO - Near Earth Object)  ריוגו 162173 אשר הוחזרה מוקדם יותר החודש. הקפסולה שוחררה מחללית האם האיבוסה 2 אשר הגיעה לריוגו ב2018, דגמה את פני השטח שלו ב2019, והחזירה את הדגימה חזרה לכדור הארץ. עם כניסתה לאטמוספירה שגרה הקפסולה מפרש וצנחה באיזורים הכפריים של אוסטרליה. משימה דומה של NASA, משימת OSIRIS-Rex אספה לאחרונה דגימה של סלעים ואבק מאסטרואיד דומה Bennu, והיא מתוכננת להחזיר את הדגימות הללו לכדור הארץ ב 2023. ניתוח הדגימות טומן בחובו הבטחה לספק תובנות חדשות באשר למערכת השמש המוקדמת, יחד עם רמזים חדשים ביחס לשאלות כמו כיצד הגיעו מים וחומרים אורגניים לכדור הארץ. 

קל ללכת לאיבוד תוך מעקב אחר השריגים הנפתלים הנראים בתצלום עתיר פרטים זה של שרידי סופר הנובה סימאיס 147. הערפילית הפופולרית המקוטלגת גם כ Sharpless 2-240 זכתה גם לכינוי ערפילית הספגטי. הערפילית הנראית בכיוון קבוצת שור משתרעת על פני כ 3 מעלות משמי הלילה, כ 6 פעמים הירח המלא. הערפילית מצויה במרחק של כ 3,000 שנות אור. 3 מעלות במרחק זה מתרגמות לכ150 שנות אור. התצלום מורכב ממידע אשר סונן באמצעות מסננים צרי סרט, עת גווני אדום הנפלטים מאטומי מימן מיוננים, וגווני כחול ירוק חיוור מאטומי חמצן מיוננים פעמיים - מזהים גל הלם של גז בוהק. שריד סופר הנובה הינו בגיל משוער של כ40,000 שנים, כלומר האור מההתפוצצות הקוסמית המאסיבת הגיע לראשונה לכדור הארץ לפני כ40,000 שנים. שריד סופרהנובה המתפשט אינו התוצר היחיד של ההתפוצצות. התהליך הקוסמי האלים הותיר מאחוריו גם כוכב נויטרונים מסתחרר או פולסר המהווה את כל שנותר מליבתו של הכוכב. 

מונס רומקר, מערך כיפות וולקניות המשתרע על פני כ70 ק״מ ומתנשא לגובה של כ1100 מטרים מעל פניה השלווים של הימה הירחית העצומה המוכרת כאוקיאנוס פרוסלרום או אוקיינוס הסערות. קוו התפר יום/לילה הירחי, נראה באלכסון בחלק השמאלי של תצלום התקריב הטלסקופי מה 27 לנובמבר. אתר הנחיתה של משימת צ׳אנגה-5 הסינית גם הוא בתחומי התצלום. רכב החלל המשלב גשש יחד עם רכב השבה, נחת באזור שמייד מימין למרכז התצלום, מצפון למונס רומקר ב1 לדצמבר. ב3 לדצמבר המריא רכב ההשבה, נושא 2 ק״ג של חומר ירחי, חזרה לכדור הארץ.

מרחק שישים מיליון שנות אור בכיוון קבוצת עורב, מצויות שתי גלקסיות אלה בהליך התנגשות. תאונת הרכבות הקוסמית, אשר תועדה בתצלום טלסקופ החלל האבל זה, ברמת פרוט מעוררת השתאות - מתרחשת על פני מאות מליוני שנים. יחד עם זאת, כוכבי הגלקסיות המקוטלגות כ NGC 4038 ו NGC 4039 - מתנגשים ביניהם - לעתים רחוקות בלבד. ענני הגז המולקולרי והאבק של הגלקסיות - מתנגשים לעומת זאת - לעתים קרובות, תוך התנעת אפיזודות סוערות של יצירת כוכבים, בסמוך למרכז האזור. צבירי כוכבים חדשים וחומר בינכוכבי, נכרחים יחדיו ונהדפים מאזור ההתנגשות בידי כוחות גראביטציוניים. תקריב האבל זה מתעד אזור המשתרע על פני כ 50,000 שנות אור, במרחקן המשוער של הגלקסיות. בתצלומי שדה רחב של הגלקסיות,  נחשפים מבנים מוארכים על פני מאות אלפי שנות אור ויוצרים את המראה שהעניק לצמד הגלקסיות את שמן הפופולרי - גלקסיות האנטנה.

להיכן נעלמו כל הכוכבים? אזור שהיה מוכר לאסטרונומים עד לאחרונה כחור בשמים -  פוענח כענן מולקולרי אפל. ריכוז גבוה של אבק וגז מולקולרי בולע את מרבית האור הנראה של כוכבי הרקע. האפילה השוררת בתוככי עננים מולקולריים הופכת אותם לאחד המקומות הקרים והמבודדים ביקום. ערפילית ברנארד 68 הנראית בתצלום, בכיוון קבוצת הכוכבים אופיוכוס, הינה אחת מערפיליות הבליעה האפילות הבולטות ביותר. העובדה שלא ניתן לראות כוכבים בסמוך למרכז הענן המולקולרי, מעידה על כך שהאובייקט קרוב יחסית. מדידות מלמדות שהוא מצוי במרחק של כ500 שנות אור וגודלו יותר מחצי שנת אור. לא ידוע כיצד עננים מולקולריים כמו ברנארד 68 נוצרים, אבל ידוע שהם מהווים ככל הנראה אתרי יצירה של כוכבים חדשים. למעשה, דומה כי ברנארד 68 צפוי לקרוס אל עצמו וליצור מערכת כוכבים חדשה. באור אינפרא-אדום ניתן להביט אל מבעד לענן.

מרבית צבירי הכוכבים מרשימים לכשעצמם. הצבירים הפתוחים  NGC 869 ו 884, יכולים להחשב מרשימים במידה כפולה. הצביר הכפול הנראה בתצלום, בוהק עד כדי נראות באתרי תצפית חשוכים, בעין בלתי מצויידת . על אף שהצביר התגלה ככל הנראה עוד לפני עידן ההסטוריה המתועדת, האסטרונום היווני היפרכוס הכיר וקיטלג את האובייקט. הצבירים מצויים במרחק של כ7,000 שנות אור בכיוון קבוצת פרסאוס, והם מרוחקים זה מזה כדי מאות שנות אור בלבד. בנוסף לקרבתם היחסית, ההערכות לגבי גילם, כנגזר מהערכות הגיל של הכוכבים המרכיבים אותם, מאוד דומות זו לזו -- עדות לכך ששני הצבירים הינם תוצר של אותו אזור יוצר כוכבים.

מדוע גלקסיה זו היא כה דקה? הרבה גלקסיות דיסקה הינן דקות במידה דומה לזו של NGC 5866, המצולמת כאן, אך קוו הראיה אליהן, מנקודת מבטינו, אינו ניצב ברמת דיוק כה גבוהה החושפת את צידן הדק בלבד. אחת הלגקסיות בהן אנו צופים מצידן החד - הינה גלקסיית שביל החלב שלנו.  NGC 5866 המקוטלגת כגלקסיה עדשתית, מכילה מספר גדול של נתיבי אבק הנראים אפלים ואדמדמים, עת הרבה מהכוכבים היותר בוהקים בדיסקה אחראים לגוון אופף כחלחל. הדיסקה הכחולה של כוכבים צעירים נראית ממשיכה, במישור הגלקטי המאוד דק, מעט אל מעבר לאבק. עת התפיחה במרכז הדיסקה נראית כתמתמה, ככל הנראה כתוצאה מכוכבים כתומים ואדומים - בוגרים יותר - המרוכזים באותו אזור. על פי רוב, גלקסיות דיסקה הן מאוד דקות משום שחלקיקי הגז המרכיב אותן התנגשו בינם לבין עצמם, עודם מסתחררים סביב מרכז גרביטציוני. גלקסיית NGC 5866 שוכנת במרחק של כ 44 מליון שנות אור בכיוון קבוצת הכוכבים דרקון.

יותר מחמישים תצפיות של גלי גרביטציה נצברו עד כה. ארועים אלה הינם עדות להתנגשות עזה בין שני חורים שחורים, חור שחור וכוכב נויטרונים, או צמד כוכבי נויטרונים. מרבית הארועים הללו נקלטו - במהלך 2019 - בגלאי גלי הגרביטציה LIGO שבארה״ב ו VIRGO שבארופה. האיור מציג את מסת המשתתפים ב50 הארועים הראשונים. נקודות כחולות מסמנות חורים שחורים, נקודות כתומות מסמנות כוכבי נויטרונים. האסטרופיזיקאים אינם משוכנעים עד כה באשר לזהותם של האובייקטים המסומנים בלבן, ואשר מסתם מצויה בטווח הביניים שבין 2 עד 5 פעמים מסת השמש. באור נראה, האובייקטים הדומיננטיים בשמי הלילה הינם כוכבים ופלנטות סמוכות אשר מוכרים משחר האנושות . האובייקטים הדומיננטיים, בגלי גרביטציה, הינם לעומת זאת, חורים שחורים מרוחקים אשר העדויות הראשונות על קיומם הגיעו אלינו לפני פחות מחמש שנים. זוהי תובנה מאירת עיניים -- והממצאים בגלי גרביטציה כבר מעצבים מחדש את התובנות - לא רק באשר ללידתם ומותם של כוכבים ברחבי היקום, אלא גם באשר לתכונותיו של היקום בכללותו.

כיצד זה נראה כאשר חובטים באסטרואיד. רכב החלל הרובוטי OSIRIS-REx של נאס״א הנמיך בחודש שעבר לעבר האסטרואיד הקטן והסמוך 101955 Bennu, החדיר לתוכו רגעית זרוע ואז התרחק חזרה במהירות. הוידיאו המוצג משקף 3 שעות במהלך ארוע ה״גע-וסע״ (TAG - Touch and Go). בתחילת הסרטון מגיע הגשש האוטומטי למרחק של כ500 מטרים מהסלע החללי בעל צורת היהלום, עת הוא מסתחרר במידה משמעותית מתחתיו. 20 שניות מתחילת הסרטון מתגלה אזור המגע המתוכנן - נייטינגייל - אשר נבחר על שום היותו שטוח יחסית ונטול בולדרים אשר עלולים לפגוע ברכב החלל. לאחר 34 שניות מתגלה לפתע צילה של זרוע הדגימה, ובסמוך לאחר מכן אבנים וחצץ מתחילים להתעופף, כתוצאה מהחבטה העזה שספגו מהזרוע. רכב החלל לכד ואיחסן חלק מהחומרים שנפלטו מ-בנו לצורך הובלת הדגימות חזרה למחקר יסודי. המסע הארוך חזרה יחל במרץ 2021 והוא צפוי לנחות בכדור הארץ בספטמבר 2023. אם הדגימות אכן תגענה בהצלחה לכדור הארץ, הן תנותחנה לאבחון נוכחות של תרכובות אורגניות אשר יתכן ושימשו ל״הזרעת״ כדור הארץ הצעיר, יסודות ומירלים נדירים וחריגים, ורמזים באשר להסטוריה הקדומה של מערכת השמש שלנו.

האם היקום שלנו רדוף? ניתן לקבל רושם שכזה ממפת החומר האפל המוצגת בתצלום דלעיל. כוחות גראביטציה שמקורם בחומר שאינו נראה הינם ההסבר המוביל לשאלה כיצד גלקסיות מסתחררות כה מהר, כיצד צבירי גלקסיות מכילים גלקסיות המקיפות אותם כה מהר, כיצד עדשות גראביטציוניות מסיחות קרני אור במידה כה גדולה, ומדוע החומר הנראה מתפלג מרחבית באופן אותו אנו מכירים - הן ביקום המקומי והן בקרינת הרקע הקוסמית במיקרו גלים. ההדמיה אשר היוותה מוצג בתערוכת החלל הקודמת של פלנטריום היידן במוזיאון הטבע של ניו-יורק (AMNH - American Museum of Natural History) - היקום האפל, מהווה דוגמה לנוכחות הבולטת של חומר אפל ביקום שלנו. התצלום המוצג הינו פריים בודד מסימולציית מחשב עתירת פרטים, בו שריגים מורכבים של חומר אפל המוצגים בשחור, נפרשים לכל עבר כקורי עכביש, עת גושים יחסית נדירים של חומר באריוני  צבועים בכתום. הסימולציות הללו מגלות התאמה סטטיסטית טובה לתצפיות האסטרונומיות. בצרוף מקרים אולי מוזר עוד יותר, החומר האפל -- על מוזרותו והחידה הכרוכה במקורו - אינו המקור הבלתי מפוענח היחיד של גראביטציה ביקום, אולי אפילו אינו המוזר ביותר. הכבוד הזה נופל בחלקו של מרכיב אחר - האנרגיה האפלה - מקור אחיד יותר של דחיה גראביטציונית אשר דומה כי כעת הוא מהווה את המרכיב הדומיננטי בהתפשטות היקום.

כיצד תראה התפרצות הר געש על פני נוגה? סימנים המעידים על הרי געש פעילים בנוגה, הוכרזו מוקדם יותר השנה, בקשר עם טמפרטורה גבוהה במידה בלתי מוסברת באזורים המכילים הרי געש עתיקים בלבד. למרות הדמיות מכ״מ נרחבות של נוגה אשר נצברו עם השנים, מונעים ענני חומצה גופריתית סמיכים - צילום באור נראה. האיור האומנותי משחזר את המראה הצפוי של התפרצות וולקנית על פני נוגה. התפרצויות וולקניות יכולות למלא תפקיד חשוב במחזור החיים של נוגה, שכן הן יכולות להוביל אל האטמוספירה העליונה הקרה יותר של נוגה מזון כימי, לאזור בו יתכן וממתינים חיים מיקרוסקופיים רעבים. באיור מתרומם אל על שובל עשן מההתפרצות, עת שדה לבה עצום מכסה את פני השטח המצולקים של התאום הלוהט של כדור הארץ. ההתכנות של חיים מיקרוסקופיים באטמוספירה של נוגה מאוד מרגשת, אך שנויה עדיין במחלוקת עזה. 

ב20 לאוקטובר, לאחר הנמכה זהירה אל פני השטח עתירי הבולדרים, זרועו של רכב החלל OSIRIS-REx נגעה בפני השטח של האסטרואיד Bennu. במשימה המכונה דגימת ״גע וסע״ (TAG: Touch-And-Go), נראה בתצלום ראש הדגימה - 30 סנטימטרים רוחבו - מרסק כמה מהאבנים. התקריב המוצג תועד בידי מצלמת ה SamCam של רכב החלל, מיד לאחר המגע עם פני השטח, מרחק של כ 321 מליון קילומטרים מכדור הארץ. שניה לאחר מכן, הפעיל רכב החלל משב של גז חנקן אשר נועד להדוף כמות משמעותית של אדמת האסטרואיד אל ראש הדגימה, שאסף את החומר הנהדף. הנתונים מראים שרכב החלל המשיך במגע עם אתר הדגימה Nightingale משך 5 שניות נוספות, טרם שהפעיל את מנועי המעוף לאחור שלו. סרטון קיטועי זמן ממצלמת SamCam מתעד את התהליך. 

האם אתם מוכנים לצפות בסערה הגדולה והותיקה ביותר במערכת השמש? בוידיאו המוצג, הכתם האדום הגדול של צדק מופיע 2 דקות ו 12 שניות לאחר תחילתו של הסרטון בן 5 הדקות. עד לרגע הופעתו יתכן שתהנו להביט במראה המשתנה תדיר של ענני צדק. יתכן גם שתעדיפו לעמעם את האורות ולהגביר את עוצמת הקול. 41 הפריימים אשר מרכיבים את הסרטון צולמו ביוני עת רכב החלל הרובוטי ג׳ונו ביצע מעבר קרוב במיוחד לפלנטה הגדולה ביותר של מערכת השמש שלנו. המעוף המתועד ארך למעלה מ4 שעות במציאות. התגליות הרבות של ג׳ונו מאז הגיעה לקרבתו של צדק ב2016 כוללות זרמי סילון שאיש לא שיער את קיומם בתוככי האטמוספירה, זוהר קוטב בעוצמות הגדולות אשר תועדו אי פעם, ועננים נושאי מים בסמוך לקוו המשווה של צדק.

כיצד צפויה להתנהל נחיתה על אסטרואיד? איש עוד לא עשה זאת, אך רכב החלל הרובוטי OSIRIX-REx, של סוכנות החלל האמריקאית נאס״א, צפוי בשבוע הבא לנסות לגעת בפני השטח של האסטרואיד 101955 Bennu. המטרה היא לאסוף דגימה מהפלנטה המינורית הסמוכה ולהחזירה לכדור הארץ לאנליזה מפורטת ב2023. הוידיאו המוצג מתאר את תהליך ההנמכה אל פני האסטרואיד בעל קוטר 500 המטרים וצורת היהלום, על בסיס מיפוי דיגיטלי של פניו הסלעיים של בנו, כפי שתועדו בידי OSIRIX-REx במהלך השנה וחצי האחרונה. הוידיאו חושף בתחילתו את בנו מסתחרר במהירות -- הרבה מעבר למהירות הסחרור האמיתית שלו, העומדת על מחזור של 4.3 שעות. פעם שהסחרור נעצר, לוקחת אותנו המצלמה הוירטואלית תןך הנמכה אל בסמוך ומעל למשטח החוספס, תוך הקפתו של אזור סלעי הנקרא סיגמורג, כאשר מאחוריו נראה סלע היסוד השטוח יותר. ככל שהדגימה תגיע לכדור הארץ בהצלחה, היא תנותח באשר לאפשרות שיש עליה תרכובות אורגניות שיתכן והזריעו את כדור הארץ הצעיר, באשר להמצעות מינראלים ויסודות נדירים, כמו גם באשר לרמזים ביחס להסטוריה המוקדמת של מערכת השמש.

הערפילית הפלנטרית Abell 78 מהווה עיטור בולט במרכזו של נוף שמיימי צבעוני זה. צבעי הכוכבים תלויים בטמפרטורת פני השטח שלהם, חלקם (צהבהבים) קרים יותר וחלקם (כחלחלים) חמים יותר מהשמש. אך Abell 78 זוהרת בצבעים המאפיינים את האטומים המיוננים בגלימה הדקיקה של החומר הנהדף מכוכב מרכזי הלוהט בעוצמה. האטומים מיוננים, והאלקטרונים שלהם נקרעים מעליהם בידי קרינת האולטרא-סגול הבלתי נראית אך האנרגטית של הכוכב. הילת הכחול-ירוק הנראת משריגים ולולאות בחלקה המרכזי של הערפילית הינם תוצאה של פליטה מאטומי חמצן שיוננו פעמיים, פליטה אדומה עוצמתית מאלקטרונים המתאחדים מחדש עם אטומי מימן בשכבה העוטה. במרחק משוער של כ5,000 שנות אור בכיוון קבוצת הכוכבים ברבור, Abell 78 משתרעת על פני כ3 שנות אור. ערפילית פלנטרית דוגמת Abell 78 משקפת פרק קצר בפאזה האחרונה של חיי כוכב, אשר גם השמש שלנו צפויה לעבור...עוד כ5 מיליארד שנים.

ימת פריגוריס, בהירה בהשוואה לגוונים הכהים הטיפוסיים של הימות החלקות, שוכנת בחלקו הצפוני המרוחק של הירח. הימה, המוכרת גם כים הקור, נפרשת בתקריב זה של הקוטב הירחי הצפוני על פני צידו הקרוב המוכר של הירח. מכתש אפלטון בעל התחתית הכהה, 95 קילומטרים קוטרו, מצוי מיד משמאל למרכז. הפסגות שטופות אור השמש של האלפים הירחיים נראות מתחת ומימין לאפלטון, בין הימה הדרומית יותר, אימבריום, לבין ימת פריגוריס. עמק בולט חוצה את האלפים הירחיים בקוו כמעט ישר. העמק, המחבר את ימות אימבריום ופריגוריס, הינו באורך של כ160 ק״מ וברוחב של כ10 ק״מ.

מעט מראות אסטרונומיים מלהיבים את הדמיון בדומה לבית הילדים הכוכבי הסמוך המוכר כערפילית אוריון. הגז הבוהק של הערפילית מקיף כוכבים צעירים לוהטים בקצהו של ענן מולקולרי בינכוכבי עצום. הרבה מהמראות המשורגים הנראים בתצלום הינם למעשה חזיתות גלי הלם - עת חומר הנע במהירות פוגש גז הנע באיטיות. ערפילית אוריון משתרעת על פני כ40 שנות אור והיא מצויה מרחק של כ1500 שנות אור מאיתנו, באותה זרוע ספיראלית של הגלקסיה שלנו, בה מצויה גם השמש שלנו. קל לאתר את הערפילית הגדולה באוריון גם בעין בלתי מצויידת, מיד מתחת ומשמאל לחגורה המזוהה בת שלושת הכוכבים של אוריון. בתצלום מוצגת הערפילית בשלושה הצבעים הספציפיים הנפלטים מגזי מימן, חמצן וגופרית. ערפילית אוריון וסביבתה, לרבות ערפילית ראש הסוס, צפויים להתפזר באיטיות במהלך 100,000 השנים הבאות. 

כמה זמן יקח מסע במכונית אל השמש? בריטני בת ה7 ו-D.J. בן ה12 דנו בשאלה במהלך ארוחת הערב. ג׳יימס בן ה7 הציע לקחת מכונית מרוץ מהירה במיוחד, וכריסטופר בן ה4 הסכים בהתלהבות.  ג׳רי, מבוגר של ממש הנוהג להעריך את זמני הנסיעה בטיולים המשפחתיים על בסיס חלוקת המרחק במהירות הנסיעה, מציע לבצע את החישוב. ״הבה נראה... השמש מצויה במרחק של 150 מליון קילומטרים. אם ניסע במהירות של 150 קמ״ש אזי הנסיעה תיקח מליון שעות.״ כמה זה מליון שעות? שנה הינה 365 ימים כפול 24 שעות ליום - היינו 8,760 שעות. מאה שנה הינם על כן 876,000 שעות, עדיין מעט פחות ממליון שעות הנהיגה הדרושות. כלומר השמש באמת מאוד רחוקה. כריסטופר לא מתרשם, אך ככל שיתבגר הוא יבין זאת. אובייקט המצוי כה רחוק ועדיין מסוגל במבט ישיר להזיק לעיניים - הוא מאוד מרשים. 

האם חוויתם אי פעם את ערפילית הנשר באוזניכם? הערפילית המפורסמת M16 ידועה בעיקר משום שהיא ״חגיגה לעיניים״, חושפת כוכבים בוהקים צעירים המתהווים עמוק בתוככי מבנים עצומים אפלים. עמודי גז קר ואבק במימדי שנות אור אלה מצויים במרחק של כ6,500 שנות אור בכיוון קבוצת נחש. העמודים הקוסמיים צפויים להשמד, עת הם מכורסמים ומפוסלים בידי אור אולטרא-סגול אנרגטי ורוחות עזות מצביר הכוכבים המאסיביים של M16.  יחד עם זאת, הסביבה יוצרת הכוכבים הסוערת בתוככי M16, אשר פרטיה המרהיבים תועדו בתצלום משולב זה של האבל (באור נראה) ושל צ׳אנדרה (בגלי X), דומה ככל הנראה לסביבה בה נוצרה השמש שלנו. האזינו בוידיאו דלעיל לצלילי כוכבים ואבק עת קו ההמרה לצלילים נע משמאל לימין, כאשר המיקום האנכי מסומן בעזרת הטון.

מה שוכן בקצה סופר-נובה מתפשטת? סרטי גז בינכוכבי מוכה הלם אלה, מורכבים ועדינים למראה, הינם חלק מגל ההלם בקצה המתפשט של התפוצצות כוכבית אלימה. התפוצצות שהיתה נגישה בקלות לתצפית בידי תושבי כדור הארץ בתקופת האבן המאוחרת, לפני כ20,000 שנים. התצלום תועד בידי טלסקופ החלל האבל ועיקרו תקריב של הקצה החיצון של שריד סופר-נובה המוכר כלולאת ברבור או ערפילית הצעיף. חזית ההלם המשורגת נעה בכיוון חלקו העליון של התצלום במהירות של כ170 ק״מ לשניה, עודה בוהקת באורם של אטומי גז מימן מעוררים. המרחק לכוכבים, אשר על פי המשוער, מצויים באינטראקציה עם לולאת ברבור הינו כ2,400 שנות אור על פי נתונים מעודכנים ממשימת גאיה. לולאת ברבור המלאה משתרעת על פני אזור שמיים השקול ל6 ירחים מלאים, מרחק של כ130 שנות אור, וניתן לצפות בחלקים ממנה  בכיוון קבוצת ברבור, בעזרת טלסקופ קטן.

מבט בירח לילה אחר לילה מגלה כיצד החלק הנראה המואר שלו משתנה בהדרגה. במחזור הפאזות ממולד הירח, לירח מלא, ובחזרה למולד חדש - מחזור ירחי אחד או חודש סינודי הינו כ 29.5 ימים. התצלומים משמאל למעלה ועד החלק התחתון מימין - מראים לכאורה ירח מלא - אך הם משקפים את כל פאזות הירח מהלך חודש סינודי שלם, אשר תועד באוגוסט 2019 מראגוזה, שבסיציליה, איטליה, כדור הארץ. כל לוח בפרוייקט מורכב מצמד תצלומים, הנבדלים זה מזה ב15 ימים: בקרוב מחציתו של חודש סינודי. כתוצאה מכך החלקים המוארים הנגדיים משלימים זה את זה לירח לכאורה מלא - עת קוו הצל בתיחום בין אזורי היום והלילה הירחיים - מתקדם על פניו המוכרים של הירח. לקוראינו המצטיינים: איזו פאזה ירחית נכון לזווג לירח הנראה הלילה?

אחד מהעולמות המרתקים של מערכת השמש שלנו, ירח הקרח של שבתאי אנצלדוס, נראה בתצלומי חצי-כדור מפורטים אלה אשר תועדו בידי רכב החלל קאסיני. חמשת תצלומי הצבעים המלאכותיים מתכללים 13 שנים של מידע באינפרא-אדום, ממערכות מיפוי האינפרא-אדום ומערכות ההדמיה המדעית של קאסיני. צבע אדום מזהה קרח טרי, ופריטי השטח הדרמטיים ביותר נראים כצלקות אדומות ארוכות בקוטב הדרומי של הירח, שקוטרו 500 ק״מ. מיקומן של הצלקות זהה למיקומם של ״פסי הנמר״, בקיעים בפני השטח אשר מחברים ככל הנראה לאוקיינוס המצוי מתחת לקליפת הקרח של אנצלדוס. הבקיעים הינם המקור לנתזי הקרח אשר נפלטים באופן קבוע לחלל. נתזי הקרח נתגלו בידי קאסיני ב2005. גווני אדום הנראים כעת בחצי הצפוני מעידים על חומר חדש אשר עלה לאחרונה לפני השטח של הירח הפעיל גאולוגית, ירח שיתכן ומאפייניו מתאימים לחיים. 

דומה כי הזמן מתקדם לאיטו בחלקיו המרוחקים של היקום. מכיוון שאור בתנאים שכאלה יראה מוסח לכיוון חלקו האדום של הספקטרום, נעזרים אסטרונומים בתופעה ככלי המסייע במדידת מרחקים גדולים ביקום. בתצלום מוצג אור מגלקסיות רחוקות לאחר שפולח למרכיבי הצבע שלו (ספקטרום), באופן המאפשר לאסטרונומים למדוד את המידה הקוסמולוגית של ההסחה לאדום בקווים ספקטרליים מוכרים. החידוש בתצלום המוצג הינו העובדה שהמרחק למאות גלקסיות נמדד מנקודת ייחוס אחת, במקרה זה ספקטרוגרף אור נראה (VIMOS - Visible MultiObject Sepctrograph) במערך הטלסקופ הגדול מאוד  (VLT - Very Large Telescope Array)  שבצ׳ילה. ניתוח הצפיפות המרחבית של אובייקטים מרוחקים יקדם תובנות באשר לאופן ולעיתוי בו כוכבים וגלקסיות, נוצרו, התקבצו והתפתחו - ביקום המוקדם.

אוריון הינה קבוצת כוכבים מוכרת. מיקומם הנראה של כוכבי הקבוצה בדו-מימד יוצר תבנית מוכרת בשמי הלילה של כדור הארץ. אוריון פחות מזוהה באיור תלת-מימדי זה. האיור מבוסס על מיקומם היחסי של הכוכבים הבוהקים באוריון כנגזר מקטלוג מדידות הפרלקסה של היפרכוס. הכוכב המרוחק ביותר הנראה באיור הינו אלנילם. הכוכב האמצעי בקוו המדומה המוכר לצופים מכדור הארץ כחגורת אוריון. אלנילם מצוי במרחק של כ2000 שנות אור, כמעט פי3 משני עמיתיו לחגורה - אלניטק ומינטקה. על אף שמנקודת מבטינו בכדור הארץ, נראה בוהקם של בטלג׳אוז וריגל בעוצמה גדולה יותר, במונחים אבסולוטיים - בוהקו של אלנילם המרוחק - הוא היותר גדול בהשוואה לכל הכוכבים הבוהקים של אוריון. ככל הנוגע לכובי אוריון השגיאות במדידות הפרלקסה בקטלוג היפרכוס מיתרגמות לשגיאות מרחק של כ100 שנות אור.

האם יתכנו חיים המרחפים באטמוספירה של נוגה? על אף שהתנאים השוררים על פני השטח של השכן הפל